[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר א חלון ד]
הכלל השמיני. כל עצה היא בהכרח. ותבין זה מן המבואר בחלק ו' למעלה שהעצה מקורה מכח [הסכמה]1כל המלים שמסוגרות בסוגר מרובע, הן לפי ההשערה. כי במקור כת"י לדף זה נפלו כתמי דיו על חלק מהמלים שאין עמם מופתים נאמנים להסכים בהן. ועל כן היא כמו הכרח. ואין הכונה שהאדם [מוכרח] לומר כן, כי האדם מושל על כלל כחותיו ומנהגיו, ואם יחפוץ יעזוב מה שהסכים עליו וישתמר [...]. אבל מה שאנו אומרים שהעצה בהכרח כי תמיד תהיה הסכמת הלב לפי נטיה צְפוּנָה בנפש הבוחרת בדרך ידוע מן הדרכים הרבים שהצטיירו לעיניו. פתאום יסכים בדרך אחד ממה שהצטייר בנפשו. לפי זה יתכן עשרה אנשים [והם כולם] בעלי עצה שיסכימו בדבר אחד [בדרכים] הפוכות זו מזו [ולא לפי] השכל והבינה, כי [זה] אי אפשר כמבואר שם למעלה. ותהיה ההסכמה על פי נטיה בנפש כל אחד. ויסכים כל אחד מהן כפי הדרך המסתעף בנפשו. וכל אחד מהם כמוכרח מנפשו לבחור ולהסכים באופן זה בעבור היות הדרך הזה ערב לנפשו והיא משתוקקת לה. על זה מפורש בנביאים2מלכים-א יב, ו-יד כששאל רחבעם עצה מן הזקנים ועצה מן הילדים. יעצו הזקנים שישיב דברים רכים, ויעצו הילדים שישיב דברים קשים. כי בזקנים היו מושלים ציורי החכמה ויעצו בחכמה, כדרך "מענה רך ישיב חמה" (משלי טו, א), "ולשון רכה תשבר גרם" (משלי כה, טו). ובלב הילדים משלו ציורי הסכלות ויעצו בסכלות כדרך "לפני שבר גאון, ולפני כשלון גבה רוח" (משלי טז, יח). וכן [נמצא] היועצים תמיד עצתם כפי נטיה צְפוּנָה בנפשם אם טוב ואם רע, מסכימים עליה בכח-העצה, לפי שאין מקורה מרוח בינה במופת. כי אילו היו הזקנים יכולים לברר טוב עצתם במופתי הדעת לא היה רחבעם עוזב עצתם הטובה כמו שעשה. אבל בהיות השאלה בדרכי המנהגים כפי החכמה שאין עליהם מופתי הדעת, קרה מה שקרה. כי בלב רחבעם מָשְׁלוּ ג"כ ציורי סכלות לפי שעה ולכן שמע לעצת הילדים, כי דרכם ערבה לנפשו, כי מאת השם היתה הסבה כמבואר בכתוב (מל"א יב, טו).