[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר ב חלון ג]
הכלל החמישי. יתכן להניח לשון "מחשבה" גם על ההסכמה לעשות רעה או טובה, והיו דרכים רבים בלב המסכים, אך היו כל הדרכים רעים או כל הדרכים טובים. על דרך משל שמבקש להנקם, אבל הוא נבוך באופן הנקימה, אם יהרגהו, או ישרוף ביתו עליו או ילשין עליו למלך וכיוצא בזה. וכן לענין הטובה. והנה אמרנו למעלה שעל כיוצא בזה יפול לשון "עצה" בעבור שהוצרך להעלות אופני מחשבותיו במאזני השכל ולהסכים בעצה. כל זה אמת. אך ענין הכלל הזה כך הוא, שאם כונת הכתוב על הדרך הפרטי שבחר בו, [עליו] להזכיר ולהודיע מה טוב או מה רע, אז יתארוהו בלשון "עצה", לפי שהיתה ההסכמה בעצה אחר משפט השכל. אבל אם אין הכתוב [מפרש] להודיע הדרך הפרטי שבחר בו, רק כוונתו לגנות ולתעב ענין האיש הוא בעבור ציוריו הרעים המושלים בו, או לפארו ולרוממו בעבור ציוריו הטובים המושלים בלבו, אז יתארוהו בלשון "מחשבה" להורות כי מחשבות לבו רק רע כל היום, וכל מחשבה ומחשבה הצומחת בלבו מוצאתה מציור רע, או להיפך. והנה אסביר לפניך בעז"ה כל הכתובים שנזכר בהם לשון "מחשבה" ממינים אלו, ותראה שהנחת כולם על הרשעים הגמורים העושים כפי מחשבתם הנולדת מציור רע ואין בהם ציורים טובים הסותרים את הרעים. וכל לשון "עצה" כתוב בהם כשהן נשאלים מאחרים, או כשיועצים במלחמות ובתחבולות, כשהכוונה להשמיענו ענין מה שבחרו בעצתם לטעמים ידועים שאזכיר בכל אחד ואחד מהן.