"וְכֵלַי כליו רעים, הוא זִמוֹת יעץ. לחבל עניים באמרי שקר" (ישעיה לב, ז). פירוש. יש שני מיני חוטאים. האחד חוטא לעצמו, והשני חוטא ומחטיא את הרבים. והנה החוטא לעצמו לבד, ולאחרים מורה בדרך ישרה, אות [היא] כי שכלו ובינתו ושאר כחותיו טובים וחושבים מישרים, ולכן ישמח בראותו מעשה צדק ומשפט. ואם ישאלוהו רֵעָיו על עניניהם כדת מה לעשות, יְיַעֲצֵם עצות נכונות במשפט שכלו ובנטית נפשו הטובה בכוחותיה. ואולם כשיקרה לו דבר מאלו הדברים, פעמים יועץ לעשות טוב, ופעמים יחטא בהתחברות התאוה והיצר המאפילים לפי שעה נגה אור השכל והבינה השופטים צדק ומישרים. אבל הַכֵלַי והוא הרשע בעל מזימות שיתבאר ענינו בספר "באר מים חיים" בעז"ה, שהתחברו בקרבו מחשבות הרִשְׁעָה וקבועות בו, וכל כחותיו מציירים רע, והשכל והבינה הנטועים בו עוזרים לציוריו הרעים להמציא ערמות ותחבולות רעות וכיוצא; מלבד שהוא חוטא בכל עניניו, גם מחטיא את הרבים כי הוא אוהב רשע ושונא צדק. ואם ישאלוהו רֵעָיו על עניניהם כדת מה לעשות, יתן לתן עצות בליעל כפי מזמתו הרעה, תחבולות רעות וערמות לעשות הפשעים היותר גדולים. ועל זה אמר "וְכֵלַי כליו רעים". והכלים הם כחות נפש שהן נושאי החכמה, כמו שבארנו בבית הראשון שכל פעולה של חכמה תשען על אחת מהן. והן כֵלַי והיא1החכמה "ככלה תעדה כליה"2מליצה ע"פ ישעיה סא, י לפעול על ידם כאשר תגזור. וכן להיפך, הנפש שתמשול בה ממשלת זדון ורשעה כל הכחות הן כלי הרשעה. ולפי שהכֵלַי כליו רעים, גם שכלו ובינתו שהן בכלל הכלים הולכים עקלתון. על כן "זִמוֹת יעץ", מדבר שהוא חוטא מִתַאֲוָה וּמֵרִשְׁעָה שמתחברים בו, גם נותן עצות רעות לשואלים פיו שיעשו כל הרשעיות, אעפ"י שהוא אינו נהנה ואין היצר תוקפו. וכל כך גדלה רעתו שיתן עצות בתחבולה, "לחבל עניים באמרי שקר וּבְּדַבֵּר אביון משפט" (ישעיה לב, ז) וזה כולל תועבות רבות. כי אוהב השקר, ואוהב האכזריות הגדולה נגד העניים והאביונים, ושונא הצדיקים, ומעוות הדין. ולפי שעיקר כוונת הנביא להודיענו סבת הכל שאינו חוטא לפרקים מהתגברות היצר אלא שכֵלָיו רעים בטבע, הזכיר "זִמוֹת יעץ" ללמדנו שהוא מחטיא את הרבים בלי תאוה. כי אין לשון "עצה" בקל אלא על הנותן עצה אחר משפט השכל לשואלי-פיו על דבר-מעשה כדת מה יעשו. ופירוש זה מתוקן. ובפירוש רש"י ז"ל "כילי רמאי נוכל וחורש רעה" ע"כ. ושפתים ישק, כי הכילי הוא בעל המרמה, כדרך "תחבולות רשעים מרמה" (משלי יב, ה) ורמזנו עליו למעלה. הכילי נוכל ונאמר "ארור נוכל" (מלאכי א, יד). הכֵילַי חורש רעה. וּבְתָּאֲרֵי "אדם בליעל איש און" נאמר "חורש רע בכל עת" (משלי ו, יב-יד). לא כדברי רד"ק ז"ל שאמר כילי שנותן במדה, לא יְוַתֵּר דבר בשום פנים, ועינו צרה. אבל אינו פחות כמו הנבל, ע"כ. ולא דִבֶּר נכונה, כי הכילי רשע גמור. גם המתרגם ז"ל תרגם וכילי כליו רעים, "ורשיעיא דעובדיהון בישין", וכן תרגם מלת "נבל נבלה ידבר" (ישעיה לב, ו) "ארי רשיעיא רשעה ממללין". וכן אמת כי שניהם רשעים, כדרך "אמר נבל בלבו אין אלהים" (תהלים יד, א). ועיקר הנחת מלת "נבל" על חושב מחשבות און ולב רע. ולכן אצל הנבל אמר (ישעיה לב, ו) "נבָלה ידבר ולבו יעשה און". ואצל הכילי אומר "זִמוֹת יעץ". והוא היועץ לעם ונותן להם עצות לעשות הפשעים הגדולים. וגם זה הפוך מדברי רד"ק ז"ל שכתב "כי הנבל יעשה מעשה הרעה, אבל הכילי אינו רע כל כך שיעשה מעשה, אבל חושב ומדבר רע על החלושים והעניים, ובאמרי שקר שמדבר יועץ לחבל העניים" ע"כ. ואין הדבר כן, כי עיקר מלת "נבל" על מחשבת און ונבלה, לא בעבור המעשה. ועיקר הנחת מלת "כֵיַלי" בעבור המעשים הרעים שיועץ לאחרים, ואין צריך לומר שיעשה הוא בעצמו. ולכן אמר הנביא "ולכילי לא יאמר שוע" (ישעיה לב, ה). ו"שוע" הוא אדון וּמְצַוֶה בענין מן הענינים, על פיו יצאו העם ועל פיו יבואו. וכילי זה הוא "זִמוֹת יעץ", כדרך "ויהונתן דוד דויד יועץ" (דהי"א כז, לב), והוא היה שוע ויועץ טוב כמבואר למעלה (חדר ג' חלון א'). והכילי זִמוֹת יעץ. וכן אמר רש"י ז"ל "שוע לשון אדון שהכל שומעין ופונים אליו" ע"כ. ויפה פירש, לא כדברי רד"ק ז"ל שאמר "שוע הוא ותרן בממונו מאד, שמח במתנותיו" ע"כ. ועוד יתבאר במקומו בעז"ה, והבן.
"ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום" (ישעיה לב, ח). פירוש. "נדיב" הוא המתנדב ברוחב לבבו לעשות מעשה נדיבות לעם, הן בממון כמו "כל נדיב לבו יביאֶהָ" (שמות לה, ה), הן בגופו לשום נפשו בכפו בעד העם וכיוצא, כמו "המתנדבים בעם ברכו אלהים" (שופטים ה, ט), "נדיבי עמים נאספו" (תהלים מז, י), הן בחכמה כמו "לכל נדיב בחכמה" (דהי"א כח, כא). והנדיבים הם בעלי המחשבות היקרות המתעלים בלבבם על כל עניני העולם שלֵב ההמון דבק בהם, ועושים המעשים הנסדרים בחכמה ובגבורה ובעושר לטובת זולתם. ולכן מתואר רוח אלהים הנלוה לשרי קדש "רוח נדיבה", כדרך "ורוח נדיבה תסמכני" (תהלים נא, יד), ופרשתי בקצרה בבית הראשון. והנה ה"נדיב נדיבות יעץ", כששואלים ממנו משפט מעשה מן המעשים הן בחכמה, בגבורה או בעושר יתן עצות של נדיבה, ויזרזם על הנדיבות. ובנקל תבין כי הנדיב בעל המחשבות היקרות והנכבדות הוא ההיפך מן הנבל שהוא בעל המחשבות הנקלות כמבואר. ולכן אמר הנביא "לא יִקָּרֵא עוד לנבל נדיב" (ישעיה לב, ה). ואמר "נדיבות יעץ", נגד "זִמוֹת יעץ". וְהָבֵן יופי המליצה. כי הנביא רוצה לבאר תאר הנדיב באמת. ואין כן בתתו עצת נדיבה לזולתו, כי נקל לאדם לזרז זולתו על דבר נדיבות. אבל עיקר הנחת התואר על התנהגו בנדיבות ועושה בעצמו מעשה נדיבות. כי אם יועץ נדיבות לזולתו, והוא עצמו נוהג בבזוי איננו נדיב. לכן אחר שהזכיר "נדיבות יעץ" נגד "זִמוֹת יעץ", אמר עוד "והוא על נדיבות יקום". כלומר מלבד שיועץ כן לזולתו, אך גם הוא כשיבוא לפניו מעשה נכבד ימהר לעשותו, ויקום ויעמוד על [מעמד] הנדיבות ולא יהיה נלוז ממנה. וזהו אמתת תאר "נדיב" הראוי להיות מנכבדי העם ומגדוליהם. ומלת "יקום" כמו "ויקם שדה עפרון" (בראשית כג, יז), "וקם לו" (ויקרא כז, יט). "הוא על נדיבות יקום", שהמדה הזאת שיועץ לאחרים היא מדתו שנוהג הוא בעצמו בה. וכדברי המתרגם ז"ל "וצדיקיא קושטא מתמלכין, ואינון על קושטיהון יתקימון" ע"כ. הֵבִין המליצה כדברינו, לא כדברי רש"י ז"ל שאמר "בשביל נדיבותיו תהי לו תקומה". וכן אמר רד"ק ז"ל "בעבור הנדיבות יקום ויעלה במעלה גדולה" ע"כ. כי אין זה מענין הנבואה, שרצונה לבאר מהו ענין הכֵילַי, ומהו ענין הנדיב כפי האמת. [ולא כמו] הפירושים הללו. וראֵה כי לשונות של "עצה" הנזכרים בכתובים הללו הם על נתינת הסכמות החלטיות לעשות מעשה מן המעשים כמו שיסדנו בכללים שהקדמנו. והזכרת הקל בעבור נתינת עצה לשואלים עליה וכמבואר.