החדר החמישי ובו י"ג חלונות יבאר כל לשון "עצה" הנבנה בבנין נפעל. יביא כל הכתובים שהוא נזכר בהם. יפרש כולם כפי הכללים שהזכיר להם.
מתוך הכללים שהקדמנו (חדר א חלון כ' כלל י"ט) יתבאר לך שכל לשון "עצה" הנבנה בבנין נפעל על הסכמה החלטית לעשות מעשה, פעמים על הנועץ בנפשו לעצמו לעשות כפי עצת נפשו, ופעמים כשנועץ מזולתו מה יעשה, כי הוגד לו מאיש אחר דרך המעשה ההיא. וכן פעמים הונחו על הנותן עצה לא מדעתו מבלי היותו נשאל עליה. גם יתבאר ההבדל שבו יבדילו כתבי הקדש בין הנועץ מנפשו לעצמו, ובין הנועץ מזולתו, כי על שתיהן יתכן ["נועץ"] מטעם שבארנו שם (חלון כ). וא"כ במה נדע כשכתוב הנפעל אם נועץ כן מנפשו, או הוגד לו העצה מזולתו? והנה חקרתי ודרשתי ומצאתי הענין כיצד יבדלו המליצות זו מזו. ודע כל מקום שנכתב לשון "עצה" בבנין נפעל סתם, על דרך משל "פלוני נועץ לעשות כן", או "יִּוָעֵץ פלוני לעשות כן" וכיוצא בזה וכן כשנסמך לו תיבת "אל" על דרך משל "ויועץ פלוני אל פלוני" או "פלוני נועץ אל פלוני" וכיוצא, ענינן על העצה מנפשו לעצמו, ולא קבלה מזולתו. ותוספת מלת "אל" יורה שהגיד עצתו שהסכים עליה לזולתו מבלי שהיה נשאל עליה מן האנשים שהגידה אליהן. כי אם היה נשאל מהן היה ראוי להיבנות בקל כמו שבארנו למעלה. ואם נכתב לשון "עצה" בנפעל ונסמך לו תיבת "את", על דרך משל "פלוני נועץ את פלוני", או "ויועץ פלוני את פלוני" וכיוצא ענינן שקבל עצה מזולתו, שנועץ עמו וסמך לעשות כפי עצתו. ואם נסמך ללשון "עצה" הכתוב בנפעל תיבת "עם" על דרך משל "פלוני נועץ עם פלוני", או "ויועץ פלוני עם פלוני" ענינן ששתף זולתו עמו בעצה. והודיעם הסכמתו ושאל פיהם אם הם מסכימים כמוהו או לא. והכתוב יבאר עוד הַסְכִּימוֹ עמו או לא.
ואם נזכר הנפעל בלשון רבים סתם, דינו כדין זכרונו סתם בלשון יחיד, על דרך משל "וַיִוָעַצוּ פלוני ופלוני", דינו כדין "וַיִוָעֵץ פלוני", וענין כולם העצה מנפשם לעצמם, שכל אחד מן המקובצים הסכים מנפשו כהסכמת חבריו שהסכים כל אחד מהם כן מנפשו. ועל פי הכללים הקצרים שיסדנו פה הולכים וסובבים כל לשונות "עצה" הבנויים בבנין נפעל, וכמו שאציגם לפניך בחדר זה, אחד אחד. וטעם ההבדלים האלו מסכים עם עיקר הוראות המלות שבלשון הקדוש הזה. כי מלת "אל" תורה על ההגדה לזולתו, כמו "כה תאמר אל בני ישראל" (שמות כ, יט). "ויאמר אליו אני יי'" (בראשית טו, ז) ורבים כמותם. ומלת "את" תורה על הקבול מזולתו כמו מלת "מן", כמו "כצאתי את העיר" (שמות ט, כט), פירושו מן העיר. וְהָבֵן יופי המליצה, כי מלת "את" תורֶה ג"כ על ההתחברות, כמו "הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א) כמו מלת "עם". ולכן סמך בעל הלשון מלת "את" על קבלת עצה מזולתו, ולא סמך אליו מלת "מן" לפי שהנועץ מזולתו מתחבר עמו [להודיע] לו דעתו, ושואל לשמוע דעת זולתו, והם מדברים דְבַר עצה זה עם זה, וכשיגיד לו חברו העצה ויקבלנה מפיו, הנה היה נועץ עמו. גם "נועץ" [מסמיך] שתי ההוראות האלו. יורה מלת "את", אבל "מן" לא יורה רק על הקבלה ממנו לא על ההתחברות עמו. ומלת "עם" תורֶה על ההשתתפות וההתחברות עם זולתו, כמו "שבעת ימים יהיה עם אמו" (שמות כב, כט) ולא תורֶה על הקבלה מזולתו. ולכן סמוך על הודעת הסכמת נפשו, ובקשתו לשמוע הסכמת חבריו אם יסכים ועושה על פי עצת נפשו, בין יסכימו בין לא יסכימו. וכשנזכר סתם יורה שלא קבל מזולתו ולא השתתף זולתו עמו בעצה, גם לא הגיד דרך [עצתו] וטעמו לזולתו, אבל עשה המעשה טרם הגיד ההסכמה לזולתו, והבן.