ראוי להתבונן אם יתכן לומר לשון "עצה" בבנין התפעל. וכבר רמזנו בבית השני (חדר ח חלון י"ד) כי הוראות רבות יש שנוסד עליהם בהתפעל. ועתה נבחן אם נמצא הוראה אחת בהוראותיו שיפול עליו לשון "עצה". ונאמר כי הוראה אחת שיורה עליו הוא היות האדם הפועל והמקבל כאחד, ויהיה זה כשיקח עצה מנפשו לנפשו. והנה הוא פועל העצה כי מצאה בנפשו, אם מקבל העצה, כי עושה מעשהו על פי עצתו. מכל מקום לא יתכן לומר על ענין פלוני התיעץ, כי [אם] באמרנו פלוני נועץ לעשות כן, כי כבר יסדנו למעלה (חדר א חלון כ) שהונח לשון "עצה" בבנין נפעל, בין כשיסכים לעצמו מנפשו, בין כשיסכים מנפשו לזולתו. גם בארנו (חדר ה חלון א) במה יבדלו הלשונות הללו. והוא שלפעמים נזכר הנפעל סתם, ולפעמים נסמך למלת "אל", ופעמים למלת "עם", ופעמים למלת "את". ואלו המלות [מבארים] איך היתה עצת האיש הזה. ואין צורך להזכירה בהתפעל. וההוראה השניה שיורה עליו ההתפעל הוא על ההתאמצות הפנימי כמו "התהלך לפני". ויהיה זה בעבור שמתאמץ בשכלו ובבינתו על הדבר לשפוט במשפט הלב מה יעשה, ואין זה "מתיעץ" אלא "מתבונן", כמו שיתבאר בבית השלישי בעז"ה. כי כלל גדול יסדנו שאין לשון "עצה" נופל אלא על ההסכמה ההחלטית אחר משפט הלב. ואם תאמר שיפול על המתאמץ לעשות נגד משפט לבו ובלי הסכמת הנפש, אין זה עושה "בעצה" אלא "בלי עצה". כי כל לשון "עצה" על ההסכמה הפנימית. פעמים יסכים כפי נטית נפשו, ופעמים יסכים בעבור קבלוֹ העצה מבעל העצה המנוסה במועצותיו, וכמו שבארנו. ולכן אין דרך להניח לשון "עצה" בהתפעל אף כפי ההוראה השלישית שיורה עליו ההתפעל, והוא ההפוך מן העצה. וכדרך "הבה נתחכמה לו" (שמות א, י) שבארנו בבית השני (חדר יג, חלון יג), כמו "יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב" (משלי יג, ז). וכן לענין העצה מתיעץ, כלומר פלוני מסכים לפי דעתו בהחלט לעשות כך, ובאמת אין הסכמתו הסכמה, כי לא תמשך מעשה מעצתו, כי הסכים על דבר שאין בכחו לעשותו. או שֶׁתּוּפַר עצתו ולא יניחוהו אחרים לעשות כהסכמתו, והסכמות כאלו נמצאים הרבה. אבל רחוק הדבר שישתמשו כתבי הקדש בבנין התפעל בלשון "עצה" על דרך זה, כי כבר יסדנו למעלה (חדר א חלון ב) שיונח לשון "עצה" על המסכים בהחלט ואעפ"י שלא השלים המעשה כפי עצתו אם נאנס מֵהַשְׁלִימָהּ. כי לפי שלֵב היועץ עומד בתקפו לעשות כעצתו, ולא נמנע רק מזולתו, יפה יתואר הסכמתו בתאר "עצה". ואיך נתאר ההסכמה הזו בלשון "מתיעץ", והוא נועץ ממש והסכים בהחלט. והוראת "מתיעץ" שלא הסכים. ועל כן לא תמצא לשון "עצה" בהתפעל בכל כתבי הקדש עומד לבדו, כי אין דרך להזכירו, רק על אופן אחד. והוא שאם יזכיר שפלוני ופלוני נועצו לעשות כך, והיתה הסכמתם בדבר שלא יוכלו לעשותו, ולא הזכיר [המקרא] שלא נתמלא עצתם, והקורא יחשוב שאולי יעשו ויצליחו בעצתם, מן הראוי שיזכיר גם ההתפעל ויאמר "התיעץ" להורות שבאמת אין הסכמת האיש הזה הסכמה גמורה, כי לא יצלח ולא הסכים על דבר שיוכל עשותו. ולמדנו שתים. שהיתה העצה בהחלט, כי לולי שנמנע המעשה מידו מכח זולתו החָזָק ממנו היה עושה כפי עצתו ההחלטית. ועל זה יזכיר מלת "נועץ". וכן למדנו שלא ישלים המעשה כפי עצתו. ואין צורך להזכיר עוד הפרת העצה, כי על זה יזכיר מלת "יתיעץ", וכבר מצאנוהו פעם אחת בדברי אסף,1"ויתיעצו על צפוניך" (תהלים פג, ד) ויתבאר לפנינו בעז"ה.
"על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך" (תהלים פג, ד) פירוש. מלת "סוד" בארנוהו למעלה (חדר ג חלון ו). כי מונח על וַעַד בני אדם הנאספים יחד לְהִוָעֵץ על ענין זה. כמו "בסודם אל תבא נפשי" (בראשית מט, ו), "הפר מחשבות באין סוד" (משלי טו, כב). ומלת "יערימו" הונח על עָרְמַת המחשבה לשקול הדבר בפלס השכל והבינה שבלב. וזה צריך לומר כי אין עצה אלא אחר משפט הלב, כמו שבארנו פעמים רבות. ולשונות "ערמה" ו"תבונה" [בארנו] בספר "מעין גנים" בעז"ה. והענין שהמשורר האלוהי ראה ברוח הקדש כי העמים הרבים שהן אויבי ה' ומנאציו יקומו ויתנשאו להכחיד את ישראל מן [העולם], והודיע כי בשנאתם אותם עשו סוד וחכמיהם ונבוניהם להערים מה יסכימו לעשות עם ישראל. והזכיר עצתם באמרם "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" (פג, ה). ולפי שהעצה הזאת תחלוק על הכונה האלהית, ו"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד יי'" (משלי כא, ל). הודיע המשורר הצדיק כי לא תצלח עצתם כי תופר ביד השם ב"ה. ולכן אמר "ויתיעצו על צפוניך" (פג, ד) בהתפעל, כאומר ידעתי שאין עצתם עצה גמורה, כי לא תצליח ולא יוכלו לעשות כן, לפי שהיא "על צפוניך". כי אתה נשבעת בשמך הגדול כי לא ישבות ישראל מהיות גוי לפניך,2ירמיה לא, לה כמו שבארנו למעלה. ואם היה נכתב לבד מלת "ויתיעצו" היינו יכולים לחשוב שלא הסכימו בהחלט לעשות כן. כי אם הסכימו, אעפ"י שתופר הסכמתם, לא תתואר כי אם מלשון "נועצו" כמו שכתבנו. אבל רשעת העמים האלו שהסכימו בהחלט אלא אם לא כי השם ב"ה ימנע מרשעים אורם3איוב לח, טו היו עושים כעצתם. ואמר עוד "כי נועצו לב יחדו עליך ברית יכרותו" (פג, ו), כלומר זה שאמרתי "ויתיעצו" הוא בעבור שאני מאמין באמונת לבי שתופר עצתם, לא בעבור רפיון הסכמתם כי הם "נועצו לב יחדו", כלומר לקחו עצה גמורה במשפט לבם והסכימו בהחלט לכלות את ישראל, והנטיה הרעה הזאת נמצאת בנפש כולם, ולכן "נועצו יחדו", כולם בהסכמה אחת, כי הם מִכַּת הרשעים הגמורים מכחישי אלוה. ועליך "ברית יכרותו" כדרך "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על יי' ועל משיחו" (תהלים ב, ב). ולא באר בשירו כי תופר עצתם, כי אין צורך אחר שאמר "ויתיעצו". אבל התפלל אל השם שמלבד שתופר עצתם בלי ספק, גם ישיב גמולם על ראשם בעבור שנועצו עצה רעה מאד. וגלוי לפניו ב"ה שהם שהסכימו בהחלט כדרך "ואתה יי' ידעת את כל עצתם עלי למות" (ירמיה יט, כג), ובארנוהו למעלה (חלון יא). ועל זה אמר "עֲשֵׂה להם כְּמִדְיָן וכו' נשמדו בעין דאר היו דומן לאדמה וכו' שִׁיתֵּמוֹ כגלגל, כקש לפני רוח, כאש תבער יער וכו' כן תרדפם בסערך וכו' מַלֵא פניהם קלון וכו' וְיֵדְעוּ כי אתה ה' לבדך, עליון על כל הארץ" (פג, י-יט). כלומר כְּשֶׁתְּשַׁלֵם להם בדרך פלא והפלאה, אז ידעו כי אתה ה' לבדך עליון ואין מי שיוכל להתקומם נגדך. אבל אם לא תפרע מהן בכל נפלאותיך, אעפ"י שתופר עצתם לא יתקדש שמך הגדול ביניהם, כי יאמרו הרשעים "מִקְרֶה הוא לנו". והפרת עצתם ידענוה ממלת "ויתיעצו", ולכן לא התפלל [אסף] על זה, כי מה צורך? והמשורר האמין בהבטחת ה' ובשבועתו. והוצרך לומר "ויתיעצו" להעיד על נפשו, כי היא מאמנת בשבועת ה', ואיננה מתרעמת ח"ו ולא מפחדת מעצת הרשעים. ומה שצריך עוד לפירוש פסוקים אלו כתבנו למעלה. והנה בדברי הפירוש הנפלא הזה יתברר לך כי במקום הזה לבד היה נכון להזכיר ההתפעל, ואין חבר לענין זה בכל כתבי הקדש. על כן לא תמצא עוד לשון "עצה" בהתפעל בשום מקום. הבן מאד. ועתה נבוא בעז"ה לבאר בחדרים הסמוכים לשונות של "מחשבה" למיניהם. וה' יגמור בעדי.