ואין להקשות לפי מה שכתבתי דגם הרמב"ם מודה בטענת אין לו גבורת אנשים דנאמנת, הא בטענת מורד ממני מתשמיש כתב דאינה נאמנת. הא ע"כ לאו קושיא היא, דהא הטור כתב בפשיטות בסי' קנ"ד בטוענת אין לו גבורת אנשים דנאמנת ובסוף סימן ע"ז העתיק בסתם דברי הרמב"ם דבטענת מורד אינה נאמנת, (וכן הש"ע כתב בס"ס ע"ז בסתם כדברי הרמב"ם, ובסי' קנ"ד סעיף ו' גבי טענת אינו יכול כתב דנאמנת).
הן אמת שבדרישה סי' קנ"ד סט"ז הרגיש בזה ותירץ דבסי' ע"ז לא קאמר דאינה נאמנת אלא לענין כתובה.
אבל אין זה נראה בעיני, דא"כ הו"ל לפרושי התם דהיכא דהיא רוצה לצאת ממנו בלא כתובה אמרינן ליה דיוציא וגם שאין כופין אותה לדור עמו. אלא נ"ל דבטענת מורד ליכא כאן העזה, כי אדרבה היא רוצה שלא ימרוד, שהרי אם יקבל עליו שלא ימרוד ותהיה בטוחה בו לא תטעון עליו שום דבר, משא"כ בטענת אינו יכול דיש כאן העזה שהרי בטענה זו מוכרח הוא לגרשה שהרי לא יועיל לו שוב שום דבר. וכ"כ בתשו' מהר"ל ן' חביב סי' ל"ג וז"ל, וזה שחלוף גדול יש בין טענה שאין לבעלה גבורת אנשים לבוא עליה ובין טענה שבעלה מורד מתשמיש ואינו רוצה להזקק עמה, כי אף על פי שבשתיהן יודע הבעל אם האשה אומרת אמת אם לא, עם כל זה בטענת שאין לבעלה גבורת אנשים היא מעיזה פניה, דומיא דההיא דאומרת לבעלה גרשתני, כי היא מעיזה בפני בעלה לפרוק עולו מעליה, ומטעם זה היא נאמנת בשתיהן, אמנם בטוענת שהוא מורד מתשמיש אין כאן העזה לדעתה, דאדרבה מתחננת לפני ב"ד שיעתרו לבעלה ויירצה וישיב אפו מעליה עכ"ל.
אמנם מ"ש מוהר"ר לוי ן' חביב שם וז"ל, וכבר ראיתי מ"ש הריב"ש ז"ל בתשובותיו (סי' קכז) דלרב המנונא אלו הב' חלוקות שוות בדינם, שכתב וז"ל, ונראה דלרב המנונא אם היתה טוענת דבר דידע בה בעלה כגון שטוענת שהוא פרוש ממנה ואינו נזקק לה כלל, או שאין לו כח אנשים ישען על ביתו ולא יעמוד שהיא נאמנת כמו שהיא נאמנת לומר לבעלה גרשתני ע"כ. גם ככה נראה מלשון הר"ן ז"ל (נדרים צא. ד"ה נהי) שכתבתי למעלה וז"ל, וכיון דמש"ה מהימנא טפי כו' ש"מ דבאומרת אינו נזקק עמי כלל כיון דבעלה ידע מהימנא אפי' למשנה אחרונה כו', דמשמע דכשאומרת אינו נזקק עמה אין חילוק בין שאמרה שהוא מפני שאין לו גבורת אנשים או שאמרה שהוא מורד. עם כל זה אני ליישב דעתו של הרמב"ם ז"ל באתי דלא ליקשי ליה כלל מסוגיא דגמרא עכ"ל.
נלפע"ד דאין מדברי הריב"ש והר"ן סתירה לדברי הרמב"ם, דלשון אינו נזקק עמי כלל שכתב הר"ן יש לפרשו שאינו נזקק עמי מחמת שאינו יכול. וראיה לזה שהרי כתב הרשב"א בתשובה ומביאו ב"י וז"ל, בטוענת אינו יכול בעניותנו אין בידנו ראיה מכרחת כו', אבל באינו יכול כופין להוציא ואפי' באה בלא טענה שזהו מעיקר הזיוג, שהלא על דעת כן נכנסה לחופה. ועוד הוא עובר על מ"ע, ואפילו באומר הוא בבגדו והיא בבגדה כופין אותו להוציא כל שכן מי שאינו נזקק לה כלל עכ"ל, הרי שכינה טענת אינו יכול בלשון אינו נזקק לה כלל. וגם לשון הריב"ש שכתב שטוענת שהוא פרוש ממנה ואינו נזקק לה כלל או שאין לו כח אנשים כו' (וכ"כ הסמ"ק ס"ס רפ"ד כלשון הריב"ש), יש לפרש כן שטוענת שפרוש ממנה מחמת שאינו יודע בדרך כל הארץ כגון שאין לו תאות המשגל או שאינו בקי בדרך כל הארץ. או ה"ק שאינו נזקק עמי כלל מחמת שאינו מתקשה כלל או שאין לו כח גבורת אנשים שישען על ביתו ומתקשה קצת ומיד חוזר הקשת לאיתנו וישען על ביתו ולא יעמוד, וכה"ג כתבו התוס' סוף נדרים (צא . ד"ה קסבר) וז"ל אשה שטוענת שבעלה אינו יכול להתקשות או שאינו בקי בדרך ארץ נאמנת עכ"ל. וכה"ג כתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג דין ה' וז"ל, ומה שטוענת שאינו איש ואינו נזקק לה, בטענה זו נאמנת כו', אבל בטוענת שמורד כיון שלפי דבריה הדבר מסור ביד הבעל, א"כ לא שייך כאן טעמא דהעזה ולכך אינה נאמנת, כן נ"ל.
ולפי זה צריך לפרש מ"ש הרב רמ"א בהג"ה סי' קנ"ד ס"ז והבאתיו לעיל סי' א' אם טענה שבעלה אינו שוכב עמה ואינו בא עליה דינו כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים עכ"ל, ג"כ צריך לפרש לשונו כמו שפירשתי לשון הריב"ש, ולא שכוונתו לומר שטוענת שיכול ובכיון אינו שוכב עמה דהיינו שמורד. תדע שהרי בדרכי משה כ"כ (סק"ח) בשם תשו' הרא"ש כלל מ"ג ותוס' דסוף נדרים, ושם לא הזכירו שטוענת שמורד אלא כמו שכתבתי.
ומ"מ לשון הרב רמ"א צריך עיון, דפשט לשונו לא משמע הכי, וגם הו"ל לפרש ולא לסתום. ועוד דא"כ לאיזה צורך הוצרך לכתבו כלל וגם לכתוב דינו כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים, הא פשיטא דהיינו הך, וצ"ע.