מיהו נתבאר מכל הנך רבוותא שהבאתי לעיל סי' ס"א וס"ב דבתובעת כתובתה אינה נאמנת, ומשמע מדבריהם דאף להנשא אינה נאמנת באומרת גרשתני, וכן בטענת אינו יכול אינה נאמנת כלל כיון שתובעת כתובתה. ומהרי"ק שורש : דקדק מדכתבו התוספות פ' האשה שלום (יבמות קטז. ד"ה וליהמנא) וז"ל דכשתובעת כתובתה אינה נאמנת אלא דוקא לענין נשואין עכ"ל. משמע דאף בתובעת כתובתה נאמנת לענין נשואין, ע"ש שהאריך בזה.
ולפענ"ד אין דבריו מוכרחים בזה, ואדרבה איפכא איכא למידק מדבריהם דכוונתם לומר דלענין כתובה בכל ענין אינה נאמנת אלא לענין נשואין נאמנת. וכ"כ בפסקי תוספות פרק האשה שלום וז"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני אינה נאמנת כשתובעת כתובתה אלא לענין נשואין עכ"ל. ואם באנו להסכים דברי התוס' דפ' האשה שלום עם הפוסקים הנ"ל יותר יש לנו לפרש דהתוס' בפ' האשה שלום ר"ל דכשתובעת כתובתה אינה נאמנת אלא דוקא כשאנו רואים שכוונתה לנשואין נאמנת, וא"כ נאמנת גם לענין כתובה כשתרצה דוקא לינשא לאחר, ואפשר ט"ס יש בפסקי תוס' וצ"ל אינה נאמנת כשתובעת כתובתה. וכן משמע הלשון מדלא קאמר אינה נאמנת אפי' כשאינה תובעת כתובתה.
ומ"מ יהיה איך שיהיה נראה דגם דעת התוס' פ' האשה שלום דכשתובעת כתובתה אינה נאמנת כלל. ותדע דמנ"ל להתוס' חילוק זה, אלא ודאי צ"ל שסמכו עצמם על מ"ש בפ' שנים אוחזין (ב"מ יז: ד"ה הוציאה) ופ' הכותב (כתובות פט: ד"ה מיגו) ראיה לזה ממאי דאמרינן בפ' האשה שהלכה (יבמות קיז:) מת בעלי נאמנת תנו כתובתי אינה נאמנת, והתם ודאי אפי' לענין נשואין אינה נאמנת, וכן משמע מדברי התוס' דפ' הכותב (צא. ד"ה קסבר) דאפי' לענין נשואין אינה נאמנת, שכתבו וז"ל, וי"ל דלא מהימנא אלא דוקא היכא דאינה תובעת כתובתה, אבל תובעת כתובתה לא מהימנא דשמא מחמת חימוד ממון אומרת כן, והכי אמרינן בהאשה שהלכה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנים לה כתובתה, תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה, דאדעתא דכתובה אתאי עכ"ל. וכן משמע להדיא בדברי התוס' והרא"ש והר"ן סוף נדרים ובתשו' רמב"ן סי' קמ"א ותשו' רשב"א סי' אלף רנ"ה ובסמ"ק סי' רפ"ד ושאר הרבה פוסקים דכשתובעת כתובתה אינה נאמנת כלל אף לינשא. וכן מוכח להדיא ברבינו ירוחם בספר חוה נתיב כ"ג ח"ג שכתב שאם היתה קטטה ביניהם או שתובעת כתובתה אינה נאמנת, ודינה לענין כתובה תמצא בספר מישרים בדיני כתובה ותנאיה בחלק ט' עכ"ל, אלמא להדיא דבתובעת כתובתה אינה נאמנת אף לינשא. וכן הוא להדיא בתשו' ריצב"א שבתשו' מיימוני לספר נשים סי' ו' ובתשו' הרא"ש כלל מ"ג בארבע תשובות דכשתובעת כתובתה אף להתירה לינשא אינה נאמנת, וכן בטענת אינו יכול, אף להוציא אינה נאמנת ע"ש. ואולי אף מהרי"ק לא אמרה לדינא אלא בא להביא שם סעד לדבריו, למ"ש לדעת מהר"מ וכמו שאכתוב לקמן סי' ס"ט. מיהו היכא דאמרה גרשתני ותן לי כתובה ונשאת, נראה דלא תצא, שהרי דעת הרמב"ם דאף בתובעת כתובתה להדיא תנשא, והרב המגיד כתב שהרמב"ן הסכים עמו, וגם דעת הרב המגיד נראה כן שלא תצא, שהרי כתב שיש לחוש לדברי האומרים שלא תנשא אף על פי שיש חולקים עכ"ל, משמע להדיא דיש לחוש לכתחלה שלא תנשא אבל פשיטא דאם נשאת לא תצא.
ונתבאר בדברי הטור סימן קנ"ב דבהיתה קטטה בינה לבינו דינו כתובעת כתובתה, והוא מדברי הרא"ש פ' האשה שלום. ובתשובת ר' אהרן ן' ששון ס"ס י"ח וס"ס י"ט קהו קהייתא בהא דתירוץ דקטטה שהוזכר בהרא"ש אינו בתוספות ושאר מפרשים.
ואשתמיטתיה תוספות דפרק שנים אוחזין שכתבו שם להדיא כדברי הרא"ש וכן הוא בהגהת אשר"י פ' הכותב (כתובות פ"ט סי' ל) בשם ר"י. וגם רבינו ירוחם בספר מישרים נתיב כ"ג ח"ט הזכיר תירוץ דקטטה בשם התוס'. ומ"מ נ"ל דקטטה היינו דוקא שטענה גרשתני בפני פלוני ופלוני ואתברר דליתא כדמוכח בפ' האשה שלום בגמ' דליכא קטטה אחרינא. ומה שסתם הטור הדברים היינו משום דפשיטא דבקטטה אחריתי נמי מהימנא דפשיטא דאין אשה אומרת גרשתני אלא מחמת קטטה. ואפילו תאמר שזה דוחק בדעת הטור, מ"מ כיון שבשאר פוסקים לא הוזכר תירוץ זה דקטטה נ"ל לענין דינא דלעולם נאמנת, אם לא בקטטה זו ודו"ק.