ומהר"ר משה אלשקר בתשו' סי' פ"ט השיג על מהרי"ק שלא כדת וכל דבריו אינם נכונים, ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. וז"ל מהר"ם אלשקר, ואל יבהלוך הויות ואריכות דברי מוהר"ר יוסף קולון בתשובתו בכענין זה עם בר פלוגתיה, דבעיקר הדין נראה ודאי דהדין עם בר פלוגתיה ותואנות הוא מבקש עליו כנהמת ים וגליו, עד שעלה על דעתו לומר דמהר"ם מיירי בתובעת כתובתה ובלאו הכי נאמנת אפילו בדורות הללו. ואני אומר כבודו במקומו מונח, דאפי' אם נודה לו דרב המנונא מיירי אפילו בתובעת כתובתה דנאמנת, שהוא דבר בלתי מוסכם, כמ"ש הראב"ד ז"ל (אישות פ"ד הי"ג) והתוס' פ' האשה שלום (יבמות קטז. ד"ה וליהמנה) ופ"ק דמציעא (יז: ד"ה הוציאה), וכמה מפרשים שכתבו בהפך, לא יתחייב דמהר"ם מיירי בהכי דאם תבעה כתובתה אינה נאמנת, אבל אם לא תבעה כתובתה נאמנת לדידיה אפילו בדורות הללו, דודאי לדידיה בכל ענין קאמר בין תבעה בין לא תבעה, דמה ענין חציפות ועזות לענין כתובה, וכל שכן דהוא עצמו כתב שם ז"ל, ומ"מ נוכל לומר דלאו דוקא מוקמינן לההיא דנדרים בתובעת וצווחת בב"ד שיתן לה כתובתה כשהוא רוצה לגרשה, אלא דוקא בתובעת גט בסתם ואינה מזכרת כתובה כלל, וקרי לה תובעת כיון דמתוך תביעתה יש לה כתובה, שהרי אינה מוחלת כתובתה, ושפיר מיקריא תובעת לגבי ההיא דסוף פ' הבא על יבמתו דאוקמינן לה ברוצה לצאת בלא כתובה ע"כ. גם הרמב"ם ז"ל לא כתב אלא סתם תובעת כתובתה או אינה תובעת כמ"ש דבריו לעיל, ואי בתובעת כתובתה תליא מלתא מ"ש גבי גרשתני שכתב באישות פט"ז הכ"ו דנאמנת ואפי' כשתבעה, והכא כתב דיעשו דרך בקשה, אלא ע"כ דהיינו טעמא דגרשתני משום שהוא דבר דאתי מידו לידה וכההיא דכתב ז"ל לעיל. אי נמי דאי לאו דגרשה ודאי לא הוה מעיזה פניה כ"כ בפני בעלה ולשבת כל ימיה באיסור אשת איש ובניה לעולם ממזרים, ולפיכך נאמנת אפי' בתובעת כתובתה, משא"כ בהשמים ביני ובינך דלית ביה האי טעמא, לפיכך לדידיה אינה נאמנת בין תבעה כתובה בין לא תבעה, דלעולם בתוך עשר יעשו דרך בקשה כדאמרן.
גם ראיתי בתחלת אמריו ופתח דבריו, כי יש לאותה אשה אמתלא שישבה עם בעלה שש שנים ולא ילדה. ואיני יודע האי שש שנים מאי עבידתייהו ועשר שמענו ומנין אחר לא שמענו, לא לאמתלא ולא לזולתה, ואיני יודע מה זמן יגביל לה לדעתו לשלא תהא אמתלא. וכיוצא בזה כתב הרב המגיד ז"ל פ' ט"ו (ה"י) גבי האשה שבאה לב"ד לתבוע לבעלה לגרשה אחר י' שנים כו' וז"ל, ואיני מוצא אלא לאחר עשר שנים, ועוד שהרי בגמרא לא אמרו בדין זה זמן אחר, ואי אפשר לומר אלא אחר עשר הנזכר שם עליו, שאל"כ כמה זמן תגביל לה, וזה ברור ע"כ. וכל שכן שכל דברינו לדעת הרמב"ם ז"ל ומאן דעמיה, היינו בתוך עשר ובכה"ג נמצא הנידון אמתלא והוי כמערכה על הדרוש.
ותנו לבבכם למ"ש הרא"ש בתשובה מצאתיה בתוך תשו' להרב ר' אלי' מזרחי ז"ל בנושא אחר ז"ל, שאלה לאדוננו וגאוננו מאור גלותנו מורי הרא"ש ז"ל. דע אדוני שהראיתי לדיינים התשובה ששלחת לי מענין האשה שאמרה על בעלה בעלי אינו משמש עמי שמוש שמוליד ועתה בא מורשה האשה ואמר כי הסמ"ק כתב שכופין, ואמרו לי מה יעשו. ואמרתי שכבר כתבת דעתך שהוא כדעת הגדולים הרי"ף ורבינו משה והסמ"ג והרשב"א ז"ל שאומרים שאין כופין תוך עשר שנים. ואני הוצרכתי לחזור ולשאול לפני מעלתך אם נחוש בזה לדברי הסמ"ק אם לאו, כי אני אומר חוץ מכבודו שאין לנו לחוש לדבריו בזה, כי יש לנו לילך אחר רוב דעות הגדולים הראשונים והאחרונים. ואמרתי בעצמי כי הסמ"ק כתב, ובזבז הגדולים בדבר זה, וסימנך קטנים כתבו ובזבזו. ואתה אדוני האירה עיני בזה כי יודע אני שראית סברת הסמ"ק כי כל רז לא אנס לך. תשובה, הוי יודע דסמ"ק אינו חולק על כל הגדולים ולא על המשנה דפ' בתרא דנדרים דבדורות אחרונים חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ואין כופין הבעל לגרש אפילו כשהיא באה מחמת טענה אלא א"כ שהתה עמו י' שנים. ובסמ"ק כתב בתחילה על מי ששהה עשר שנים, כשדבר אח"כ באשה שהיא באה מחמת טענה לא הזכיר עשר שנים, לפי שסמך על מה שהזכיר כבר למעלה, וכן יפה לנו לפרש דבריו ממה שנאמר טעה ושגג ולא ידע משנה שלמה של מס' נדרים. ואף לפי דבריהם שכתבת שהם אומרים שכתב שכופין אותו להוציא אף אם לא שהתה עמו י' שנים, היאך נעשה כדבריו לעבור על המשנה, אלא תפח רוחן של אותן הבאים לדון ע"פ ספרים וחבורי הגדולים, ואינם יודעים כלום לא במשנה ולא בגמרא לפי שלפעמים טועה הסופר בין חיוב לפטור או בין אסור למותר, או מחמת קוצר דעתן לא יבינו דברי המחבר ובאים לידי טעות עכ"ד. סוף דבר הירא את דבר ה' יתרחק מלהוציא אשה מתחת בעלה בכיוצא בזה וישמר מלהכנס בחשש ספק גירושין, עכ"ל מהר"ם אלשקר.