מצוות שמתן שכרן בצדן
בקדושין (לט, ב) נאמר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחית המתים תלויה בה. בכבוד אב ואם כתוב: ״למק יאריכון ימיך ולמען ייטב לך [דברים ה, טז], בשלוח הקן כתיב: ״למען ייטב לך והארכת ימים״ [שם כב, ז]. הרי שאמר לו אביו: עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים. ובחזרתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה, אלא ״למען ייטב לך״ – לעולם שכולו טוב ״למען יאריכון ימיך״ – לעולם שכולו ארוך. ושכר מצוות בהאי עלמא ליכא.
מהרש״א (בחדושי אגדות שם) כתב: לא תקשי לך מכל היעודים שבתורה דאי אפשר לפרשם רק בעולם הזה? דיש לומר לרבי יעקב שמודה בזכות הרבים. ואין זה מספיק לע״ד, שהרי נאמרו יעודים רבים גם ליחיד? ולע״ד נראה שרבי יעקב עצמו לא הקשה אלא על מצות שמתן שכרן כתוב בצדן, אבל על כל יתר היעודים שנאמרו בכללן של המצוות לא הוקשה לו, שבהם ודאי לא המעשה הוא הגורם לשכר, אלא המחשבה המצורפת להם, וכל הרהור הפוגם את המעשה, שולל ממנו השגת היעוד הגמולי, אלא במצות שמתן שכרן בצדן הדין נותן לשלם על המעשה מבלי הביא בחשבון ההרהור המצורף לו, כמשפט הפועל השכיר שמקבל שכר עבודתו על השלמת הפעולה הנגלית. ועל כגון זה שואל רבי יעקב: היכן אריכות ימיו וטובתו של זה? ומסיק – שכר מצוות בהאי עלמא ליכא.
מכל מקום קושית מהרש״א במקומה עומדת שהרי לרבי יעקב גם מצות שמתן שכרן בצדן אין השכר משתלם בעולם הזה, כל שכן הוא ביתר המצות שלא נכתב מתן שכרן בצדן. שאין להם שכר בעולם הזה, ואם כן צא ופרנס כל היעודים שבתורה שנאמרו ליחיד, כגון: ״וברך את לחמך ואת מימיך״ [שמות כג, כה], ״את מספר ימיך אמלא״ [שם כו] שגם למאן דאמר: זכה משלימין לו, מכל מקום גם ההשלמה היא שכר טוב ובאמת גם בכבוד אב ואם אמרו שהוא מן הדברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה (פאה פ״א). ומפורש אמרו: כל העושה מצוה אחת מיטיבין לו וכו׳ (קדושין לט, ב במשנה).
לכן נראה לפרש דברי רבי יעקב כמאמרו: שכר מצות בהאי עלמא ליכא. כלומר: כל המצות אפילו אלה שקצוב להן שכרן בצדן, אינן משתלמות בתור שכר מעין הפעולה, ולפי טיבה וערכה, אלא כל היעודים שבתורה לרבים וליחיד הם בבחינת פרס נדיבי שאינו יוצא בדיינים, אבל שכר המצות כולן הוא לעולם הבא.