הסתלקות השכינה
הסתלקות הנשמה היא נקראת בפי רבותינו: הסתלקות שכינה. שהיא נגרמת במעשי האדם, שהם מאפילים או גם מכבים נר ה׳ שבאדם שהיא נשמתו, כאמור: ״נר ה׳ נשמת אדם [משלי כ, כז]. והוא מתלהב ומזהיר במעשיו הטובים של בן אדם שהוא מגדיל אור נשמתו, עד שהוא נעשה ״צדיק מושל יראת אלהים״ (שמואל ב, כג, ג). רז״ל פירשו מקרא זה ברעיון עמוק ונשגב מאוד ואמרו: [אמר אלהי ישראל:] לי דבר צור ישראל אני מושל באדם, מי מושל בי – צדיק, שאני גוזר גזרה והוא מבטלה (מו״ק טז, ב). והדברים עתיקים ועמוקים מאד. אבל לפי פשוטו פרש״י: לי דבר וכו׳ שאהיה מושל באדם ואהיה ירא אלהים. וקרוב לזה הוא פירוש הרד״ק: ובלבד שתהיה ממשלתי ביראת אלקים. ולדעתי פשוטו של מקרא זה הוא: המושל באדם אינו אלא האדם שהוא צדיק וירא אלהים בעצמו, לכן הוא מושל גם באחרים לא בשבט מלכות, אלא מושל ביראת אלהים שכל רואיו יראים מפניו, וכעין מה שנאמר במשה: ״והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו״ (שמות לד, ל). וכן נאמר: ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י).
והם הם דברי הכוזרי: החסיד הוא מי שהוא מושל נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים ומנהיגם ההנהגה הגופיית… והוא המוכן לממשלה, כי אלו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק וכו׳ (כוזרי מאמר ג, ה).