תכליתה של תורה
שאלה יסודית זאת העמידה נותן התורה בספרו משנה תורה ואמר: ״כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העדות החקים המשפטים אשר צוה ה׳ אלקינו אתכם, ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה וגו׳, ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה, ליראה את ה׳ אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״ (דברים ו, כ-כה).
רז״ל נתנו שאלה זאת בפי הבן החכם, שכן לשון השאלה: ״מה העדות״ וכו׳ מוכיח שהשאלה היא לדעת תכליתה של התורה בכל חלקי מצותיה, העדות – והן מצוות הזכרון, החקים – מצות השמעיות, והמשפטים – מצות שכליות בדברים שבין אדם לחברו, רז״ל נתנו תשובה קצרה לשאלה רחבה ועמוקה זאת ואמרו: אף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כוונת תשובתם זאת היא תמצית שלש התשובות שנאמרו בתורה, שהן נובעות ממצות הפסח ביסודה: ״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והיכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים״ [שמות יב, יב] – זאת היא שבירת כבלי העבדות הגופיים והנפשיים של עם ישראל המשועבד למצרים, כמו שנאמר: ״עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה״ וגו׳ [דברים ו, כא].
אבל חרות זאת לא היתה שלמה, הואיל ואינה אלא כשחרורו של עבד מבית האסורים שאין לו מנוח לכף רגלו ושדה עבודה לקיומו החפשי, לזה מצטרפת מצות אכילת הפסח כבני חורין: ״וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו׳, ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה׳״ [שמות יב, יא], כאדם בן חורין העומד הכן לדרכו המוכנת לפניו ובטוחה לו. לזה מכוונת התשובה השניה: ״ואותנו הוציא משם״ וגו׳. אלה הן שתי מצות יסודיות של הפסח שהן מכוונות לשני יסודות התורה, שנאמרו בשתי הדברות הראשונות שבעשרת הדברות: ״אנכי ה׳ אלקיך״ וגו׳. ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ [שם כ, ב-ד] וגו׳. ואליהן מתרכזות כל מצות התורה לפרטיהן ופרטי פרטיהן, וכמו שכן מצורפות למצות הפסח פרטי פרטים במצות שבגופו ושעל גופו, במקחו, שחיטתו ואכילתו, ועליהם אמרו: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כלומר: אין שואלין וחוקרין על הפרטים למצוא להם טעם ותכלית, שלא כל אדם, ואפילו היותר חכמים, יכולים להשיג ולהבין זאת.
וזאת היא תמצית התשובה השלישית ״ויצונו ה׳ וגו׳, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״ – לשמור את כל המצוה ולא מקצתה, ולא חלק ממנה, ״לפני ה׳ אלקינו״, כמאמרם ז״ל: עשה את הדברים לשם פעלן, וכאשר צונו בשיעורם ומדתם, מתוך אמונה גמורה שכולן נאמת לטוב לנו כל הימים.
וכן כתב הרמב״ם ז״ל: ודע כי החכמה חייבה או הצורך מביא שיהיו שם פרטים שלא ימצא להם טעם, וידמה כאלו הוא דבר נמנע בחוק הבורא שימצא בה זה הענין… ודע זה הענין ותבין אותו, ומה שיאמרו תמיד: כי יש לכל המצות טעם ואשר היא נודע לשלמה – היא תועלת המצוה ההיא על דרך כלל לא לדקדק על כל פרטיה (מורה נבוכים, חלק ג׳, פרק כ״ו).