אהבת ספרות האומה
ועוד פעם נשאל מה היא ספרות העם? ותשובתנו בצדה לאמר: ספרות העם אינה ספרות יפה של תאור החיים בכעורם או ביופים, ולא שירי אהבה ודברי מליצה, אליה הם ספרות היחידים שנאמרים בכל לשון, ואינם נקראים בשם ספרות העם שחותמו ואופיו של העם טבוע עליהם. ועוד זאת, תאורי החיים שכל סופר יחיד מתאר אותם בסגנונו ובשפתיו בכח דמיונו והסתכלותו, נובעים מתוך השקפת עולמו, כי החיים בכל תמורותיהם וחליפותיהם, משתקפים לו לאדם עפ״י נקודת השקפתו הוא על החיים ותמורותיהם, מכאן יוצא חלוקי הדעות בהכרת הטוב ורע, האור והחשך, ועליהם אמר ישעיה בנבואותיו: ״הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר״ (ישעיה ה, כ).
ספרות זו יכולה להקרא בשם ספרות העם בבחינת מסובבת ממנה, ולא ספרות העם עצמה.
ספרות העם אינה ספרות מדעית שבה מתגלים כחות הטבע הנסתרים ואופני נצולם, כי הטבע נתון לכל מגלה סודותיו ומנצל כחותיו במחשבה חודרת ויד חרוצה, מכבדים ואוהבים אנו את כל גאוני הטבע בעד גילוייהם ואמצעותיהם מבלי הבדלה והבחנה בגזעם ואמונותיהם, ואוהבים אנו את העם שהוא מתאמץ לגדל את בניו בשדה המדע ועבודה פרודיקטיבית, ונותן לעולמנו כוחות גאוניים כאלה, אבל לא מפני כך נקרא ספרות זו: ספרות לאומית, אלא ספרות מדעית אנושית.
ספרות העם היא זו, שהיא אוצרת בקרבה אמונותיו ודעותיו, השקפותיו ושאיפותיו, תורת החיים בכל ענפיה וצורותיה, ותורת המשפט והחברה שהיא צדק ומישרים, שלום ואהבה. זו היא ספרות העם שהיא כלי מבטאה של נשמת האומה, ואוצר מקור חייה, והיא מראה נאמנה לנשמת האומה בעברה ועתידה, והדרכה איתנה וישרה לקדמתה ופריחתה.
ובכן הבה נסתכל מנקודת מבט זאת לספרות האומה מאז היותה ועד היום. ומהרה יתגלה לעינינו שהיא כולה בכל חלקיה: במקרא ומשנה, בהלכה ואגדה, בשירתה ומשליה, במחקריה בדרשותיה, כולה נעוצה סופה בתחלתה ביסודות אלה: מציאות האלקים יחידו ורבונו של עולם, יוצרו ומנהיגו, השגחתו העליונה, התגלותו על ידי נביאיו, ונתינת תורת חיים נצחית לעמו, אלה הם חוט החורז את כל הספרות מדור לדור, ולא עוד אלא שגם אותם מדעי הטבע וההגיון הפלוסופי, והעיונים המחקרים שקבל ישראל מן העמים האחרים הטביע עליהם חותמו זה, וכולם שמשו לו כלי שרת ואמצעי הארה להכיר מתוכם ועל ידם את אלוקי עולם, השגחתו ודרכי משפטו. ואם אדם בא ואומר: אין מציאות אלקים היוצר את העולם, אין משגיח במעשי בני אדם ועלילותיהם, אין תורת אלקים ולא מצות אלקים לבני אדם, וממילא אין נבואה ולא נביאים, לית דין ולית דיין, אדם כזה מה נשאר לו מספרות עמו, אהבת הבריות? הלא ספרות ישראל אומרת בדבור אחד: ״ואהבת לרעך כמוך – אני ה׳״ [ויקרא יט, יח], משפט? וגם בזה התורה אומרת: ״כי המשפט לאלקים הוא״ (דברים א, יז), וכן נאמר: ״כי לא לאדם תשפוטו כי אם לה׳״ (דברי הימים ב, יט, ו), ורז״ל מוסיפים ואומרים: אמר הקב״ה: לא דיין לרשעים שנוטלים ממון מזה ונותנים לזה, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו (סנהדרין ח, א), קדושה מוסרית? גם זו יסודה בקדושת האלקים: ״והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני״ (ויקרא יא, מד), חכמה והשכלה? גם בזה אומרת הספרות היהודית: ״ראשית חכמה יראת ה׳ שכל טוב לכל עושיהם״ [תהלים קיא, י]. ואומר: ״אל יתהלל חכם בחכמתו… כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי״ (ירמיה ט, כב-כג).
אם גם נניח כדעתו של אחד העם שאדם זה הוא בבחינת פנתיאיסטי (פרשת דרכים שם), שהוא רואה כח היצירה של העם מבפנים, אבל הרי הוא סותר אותה, חולק עליה ואומר, אם לא בשפתיו על כל פנים בלבו: אך שקר נחלו אבותיכם, יצירת שוא יצרו, דמיון ילדותי, ואת זה אפשר לאהוב? כל אדם בן דעת אינו אוהב שוא ושקר ודמיון מתעה, אם גם באו לו בנחלת אבות, אלא באופן היותר טוב מכבד אותה בשפתיו, נראה כאהוב לה בגלויו ושונא אותה בלבבו.
ואני אוסיף להתפלא, כי בדבריו אלה סתר אחד העם את עצמו בכל הכרזותיו שבספרו זה – שתחיית העם לא תקום ולא תהיה אלא בתחיית הרוח, ואיזה הוא רוח העם שאפשר להחיותו, אם אנו נבעוט בו ונאמר: שלא היה חי אלא לשעתו וכבר מת וחנוט לפנינו? ואיך אפשר לקיים מאמרו המוצלח של אחד העם לאמר: תחיה ולא בריאה, אם העם והספרות הם מתים כבר וגנוזים רק באוצר הארכיאולוגיה – היחיו? אחד העם ידע את נפש המאמין, הוא נאחז במליצה אגדית שאמרו רז״ל: ״ויתיצבו בתחתית ההר״ [שמות יט, יז] – מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם [שבת פח, א], ובהשענו על מאמר זה שהבין אותו כפשוטו אמר: המאמין אינו רואה אלא כפית הר כגיגית אחד העם הגבור ברוחו שאמר: יכול אני להוציא משפט כלבבי על אמונות ודעות שהנחילוני אבותי; לא מצא עוז בלבבו לחלוק על מאמר אגדי זה שהוא נסתר מכל פרשת מעמד הר סיני מתחלתה ועד סופה, או באופן הטוב והצודק היה ראוי להתעמק ולהבין רעיון האגדי המרומז בו, אבל מאמרים כאלה הם מציאה יקרה מפנינים לאלה המביטים מגבוה על המאמין כעל עבד נרצע העושה פקודת רבו.
אבל כונתו הברורה של מאמר זה לדעתי הוא לומר: שאין זכות קיום לאומי לעם ישראל – אלא בתורתו, ובעזבם תורתם אין להם כל זכות קיום לאומי, כמו שאבדו עמים רבים שקדמו לו ושבאו אחריו בכל היותם גדולים וחזקים ממנו. או שכונתם היתה לומר על תורה שבע״פ, שהיא הרחבה ופרוש לתורה שבכתב, ונותנת פתרון לכל שאלות החיים, לשנויי הערכין שבדור דור, תקופה ותקופה (ראה חדושי ״עץ יוסף״ ב״עין יעקב״ שבת שם), ובלעדה היינו אובדים או מתים בחיים, כהקראים והשומרונים, או ככת הצדוקים הקדומה שאבדו מבלי השאיר אחריהם כל רושם.
המאמין אינו מרגיש את עצמו כפות ואנוס, ואינו מתגאה רק בעבודתו למי שאמר והיה העולם, שהוא מקרבו ונתן דבריו בפיו, אע״פ שבאמת העבדות – למי שראויה לו – היא חרות (ראה כוזרי מאמר ה׳ סי׳ כ״ה). אבל הוא מתגאה באהבתו את אלקיו ותורתו, ובאמונתו העזה ונאמנה כי ה׳ אלוקי עולם אוהב אותו, שומר את קיומו בדרכי השגחתו הנפלאים והמסתוריים, ביחוסו אל אבותיו הקדושים, ובשומרו את תורתו שהיא תורת חיים ואהבה.
היהודי המאמין, הוא מתגאה מה שהוא מקיים את הכוונה של בריאת מעשה בראשית, בקיימו מצות אלקי עולם, בהיותו על ידי כך שותף להקב״ה במעשה בראשית, ובהאמינו מתוך הכרה והרגשה שהוא נעשה מרכבה וכלי מחזיק ברכה להשראת שכינת הקדש ממעל ובארץ מתחת. היהודי המאמין מאמין בגאולתו ומקריב את עצמו עליה, באשר כי על ידה תתגלה מלכות אלקים בארץ: ונגלה כבוד ה׳ על כל בשר, ומלאה הארץ דעה את ה׳, ושלום אמת ישרור בארץ לטובת כל האדם.
היהודי המאמין מתגאה בלאומיותו ותורתו בזה שהוא עבד ה׳ שרבו מתפאר בו, כאמור: ״עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ [ישעיה מט, ג], ושהוא נועד להיות לאור גויים להיות אהוב ה׳ ואוהב ה׳. וכן למדתנו תורתנו לאמר: ״ואהבת את ה׳ אלקיך״ [דברים ו, ה], עשה מאהבה, עשה מיראה (ירושלמי סוטה פ״ה ה״ה), יראת הרוממות ואהבת האמת והנשגב – היא אמונתו וגאותנו, והיא גם תקות גאולתנו.