צווי ואזהרה
במאמר זה פותח דבריו בנחיצות בצווי ואזהרה אלקית לברואיו, להשלמת טוביות פעולתו, שהואיל ותחלת הטבתו לברואיו היא המציאו אותם אחר שלא היו, מזה נמשך ממדת הטוב, לחוננם בסבה שתגיע אותם אל ההצלחה הגמורה והטובה השלמה, והוא מה שצום והזהירם ממנו, תחלה במה שיקיף עליו השכל, והם מצוות שכליות. והוצרכו למצוה להגדלת הטובה, שהשכל דן שיהיה מי שמגיע לטובה על מעשה שהעבד בו יש לו כפול, מה שיגיעהו מן הטוב למי שלא עשה דבר, אבל הוא מתחסד עמו. וכאשר הדבר כן, נטה בנו בוראנו אל החלק היותר טוב להיות תועלתנו על הגמול, כפל תועלתנו אשר תהיה על לא מעשה, וכמו שאמר – ״הנה אדני אלקים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו״ [ישעיה מ, י].
אולם גם במצוות הטבעיות יש בהם טעמים הגיוניים ושכליים, גם באלה שנראים כמוזרים מפני ההפכיות שבהם בהיותם קצתם אסורים וקצתם מצוה, כגון קדוש הזמן והם השבתות והמועדים, קדוש מקצת האנשים ואסור אכילות וטומאות קצת בעלי החיים, הרחקת שכיבת קצת נשים ותועלות הטומאה והטהרה. ולכולם מוצא טעמים מושכלים והגיוניים מאד נוסף על עצם שכר המצוה בקיום מצות אלקינו, והביאם אותנו אל התועלת השלמה. ובכל זאת אין הוא מחליט ואומר שאלה הם טעמי המצוות ותכליתם, אבל אומר שחכמת הבורא למעלה מכל מה שישיגוהו המדברים, כמו שאמר ־: ״כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם״ [ישעיה נה, ט].
בדרך הלוכו הוא מבאר ספק גדול, שהתלבטו בו כל החוקרים והפרשנים, בחזון נינוה על ידי יונה בן אמיתי. וכן הוא אומר: ואם ישאל שואל: איך נבחר יונה לשליחותו וברח ממנה, והחכם אינו בוחר מי שימרהו? אומר – כבר הסתכלתי בדברי יונה ולא מצאתי כתוב שאומר כי הוא לא הגיע (מלא) שליחותו הראשונה, אעפ״י שלא מצאתי גם כן שאומר שהגיע (שמלא) שליחותו הראשונה, אך חייבתי להאמין בזה כדרך כל הנביאים, ושהחכם לא בחר לשליחותו מי שלא יגיענה (ימלאנה), וכבר מצאתי כתוב אומר – וידבר ה׳ אל משה דבר אל בני ישראל, ואינו מפרש – וידבר משה כן אל בני ישראל, כי אם בקצתם. אבל ברח יונה משני דברים: א. שישלחנו פעם שנית בשליחותו, כי עלה על לבו כי הראשונה היתה התראה. ב. לאיים ולהפחיד בעונש ופחד יונה שייעדם בדבר וישובו, ויסתלק היעוד ההוא, וייחסו אותו אל הכזב, ויצא מן הארץ אשר ייעדה הבורא שתהיה בה הנבואה, וזה מפורש באחרית מאמרו: ״אנה ה׳ הלא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברוח תרשישה״ [יונה ד, ב]. ולא היה עליו חטא בזה, מפני שלא אמר לו אלקיו – אני שולח אותך שנית, אבל היה זה דבר שעלה על לבו ודחה מה שאפשר להיות או שלא להיות, והשיבו ה׳ אל הארץ המיוחדת בהכנה, עד שנבא אותו ושלחו ונשלמה חכמתו (שם פ״ה).