הגאולה והגואל
רעיון הגאולה הסופית של עם ישראל שבה כרוכה גאולה אנושית עולמית, הוא קדום כקדמות האומה, בברית בין הבתרים שכרת ה׳ עם אבי האומה ואמר לאברהם, אבינו הראשון, לאמר: ״ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו׳, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי״ (בראשית טו, יג-יד). עם חזון הגלות והגאולה שנאמר באותו מעמד, ושהוא מסמל השגחת האלקים בעם בחירו, שהוא מגלה אותם בארץ לא להם, והוא מעלה אותם מארץ גלותם, נאמר גם בברית – נחלת הארץ לזרעו של אברהם, לאמר: ״לזרעך נתתי את הארץ הזאת״ (שם יח), ברית זו נשנתה במצות המילה לאמר: ״והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם, להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלקים״ [בראשית יז, ז-ח]. בברית זו התאחדו ישראל וארץ ישראל ואלקי ישראל בחוט משולש בלתי נפרד, כמאמר רז״ל: ארץ ישראל וקוב״ה חד הוא. עם ישראל כרת בריתו עם אלקי הנצח לו לעם, וה׳ אלקי ישראל בחר בם להיות להם לאלקים, שלא להמירם באומה אחרת, ולא להכרית מציאותם של עם ישראל לעולם, ולתת להם את הארץ הנבחרת לאחוזת עולם.
מכאן נובעת בבהירותה אמונת הגאולה. הגלות בכל מוראותיה אינה מקרית ולא נצחית, אבל הכל נעשה בהשגחת האלקים ורצונו המסתורי, הוא מגיד מראשית קורות העם הזה, גלותו וגאולתו, השגחתו מלוה אותם בכל דרכיהם להיות להם לאלקים בארצות גלותם, ולהשיבם אל הארץ הנועדת להם לאחוזת עולם.
גאולת מצרים על ידי משה איש האלקים, היא דוגמה בהירה לגאולה העתידה שתהיה על ידי משיח ה׳ ונביאו הנאמן, וכן נאמר בתורת משה: ״ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלקיך שמה… והביאך… אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך, ומל ה׳ אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה׳ אלקיך״ וגו׳ (דברים ל, ג-ו). ביעוד הגאולה שנאמר מפי משה, וכן מפי כל הנביאים, כרוך ומקופל רעיון הגואל האחרון, כי אין גאולה בלא גואל, ואין קבוץ גלויות בלי רועה ומנהיג מדיני, ולא תשובה לאהבה את ה׳ בכל לב בלא מנהיג רוחני.
אמונה זו שנולדה עם הוית האומה, התקיימה בכל הדורות והתקופות, בכל המצבים והגלגולים שבתולדות עם ישראל, וגם באותם הימים שעמד ישראל על גובה פסגת הצלחתו הלאומית והמדינית, וביום חנוכת מקדשו ראה שלמה את הגלות והגאולה, ואמר בתפלתו: ״כי יחטאו לך… ואנפת בם, ונתתם לפני אויב, ושבום שוביהם אל ארץ האויב רחוקה או קרובה, והשיבו אל לבם… ושבו והתחננו אליך… והתפללו אליך… ושמעת השמים… כי אתה הבדלתם לך לנחלה מכל עמי הארץ״ (מלכים א, ח, מו-נג). במאמר אחרון זה: ״כי אתה הבדלתם לך לנחלה״ – צפון רעיון הגאולה שתציין את ישראל לעם נחלתו, דברים אלה לא היו נאמרים בשעת חדוה, ובעומדם ברום הצלחתם המדינית והלאומית אם לא שהיו מקובלים מקרב העם, שעוד הם צפוים לגלות ולגאולה אחרונה וסופית שתהיה במדרגת הצלחה רבה וגדולה מאותה המדרגה הרמה שעמדו ישראל בתקופת שלמה ובבנין בית מקדשו.
אמונה זו קבלה את צורתה המשיחית במלכותו של דוד ״הגבר הוקם על משיח אלקי יעקב ונעים זמירות ישראל״ (שמואל ב, כג, א). שהיה משיח ה׳ בדורו, וסמל למשחיות הנמשכת אחריו עד עולם, כדבר ה׳ על ידי נביאו נתן הנביא אל דוד: ״ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד עולם״ (שם ז, טז). וכן דוד אומר בשירתו: ״מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם״ (שם כב, נא).
במלכותו המוצלחת מכל בחינותיה של דוד, ושלמה בנו אחריו, נגלתה תמונתו המזהירה ודמותו הרוחנית של מלכות ישראל עד זמן מלך המשיח האחרון שמבית דוד, ושישא עליו דמות מלכות דוד, מלך מאחד את כל העם תחת מלכותו ו״עושה משפט וצדקה לכל עמו״ (שם ח, טו), כובש עמים תחתיו ומניח לעם ישראל מכל אויביו מסביב (מלכים א, ה, ד-ה), ״מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים״ (שמואל ב, כג, ג), וכל העמים הנכנעים לו עובדים אותו באהבה ומגישים לו מנחה (מלכים א, ה, א), וכל מלכי הארץ באים לשמוע את חכמתו, כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט (שם ג, כח, ה, יד). זו היא התמונה הנהדרה של המשיח המקווה, שעליו נבא משה נביאנו לאמר: ״יקימך ה׳ לו לעם קדוש כאשר נשבע לך וגו׳, וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״ (דברים כח, ט־י).