א: שבת.
ויהי־ערב ויהי־בקר יום הששי, ויכלו השמים וגו׳ ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות (בראשית ב׳ א׳).
זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה׳ אלהיך, לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך, כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו. (שמות כ׳ ח׳ — י״א).
שמור את יום השבת לקדשו, כאשר צוך ה׳ אלהיך, ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה׳ אלהיך, לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה׳ אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה׳ אלהיך לעשות את יום השבת (דברים ה׳ י״ב).
ואתה דבר אל בני ישראל לאמר: אך את שבתתי תשמרו, כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם, לדעת כי אני ה׳ מקדשכם, ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם, מחלליה מות יומת, כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה, ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה׳ כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת: ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל, אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש (שמות ל״א י״ב).
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: מועדי ה׳ אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש, כל מלאכה לא תעשו, שבת הוא לה׳ בכל מושבתיכם.(ויקרא כ״ג ב׳)
אסור מלאכה בשבת.
השמים והארץ וכל צבא השמים, התבל ומלואה, בדבר ה׳ נעשו, במאמרו ״יהי״! נבראו ויצאו לפועל ויערכו בסדר ומשטר למלאות את תפקידם על פי החוק, אשר נתן להם אדון העולם; אבל יוצר האדם קרא גם את האדם בעת אל מציאותו ובמאמרו ״יהי״ נברא ונועד הנהו, כי בפעולתו בתבל באין־־אונס ובבחירה חפשית יכנע גם הוא תחת חוק ה׳, להיות סוכן תבל הארצי וממלא רצונו. — חפשי הנהו לעשות בתבל כחפצו, אך במעשהו זה עליו להיות סר למשמעת השליט הגבוה מעל גבוה, ואל ההנהגה החפשית של האדם נמסרו הארץ וצבא יצורי האדמה; — אולם מה הוא ״בטחון״ התבל נגד יצר לב האדם? איה ״הבטחון״, כי האדם במתנת חלקו ומעלתו לא ישכח את ה׳, אשר מידו לו הכח והשלטון לפעול ולעשות, הכל כפי רצון עושהו? — מה היא הערובה הלקוחה מהאדם, כי לא אחרת ידַמה, יַדמה, יען כי הארץ נתנה לבני אדם, לכן התבל הזאת היא אחוזת נחלתו, לעשות בה כטוב וכישר בעיניו, גם יחשוב תועה אחרי אשר הכח והעצמה לו לכבוש את הארץ ולהדביר תחת רגליו את כל הנמצאים עליה מסביב לו, הלא הוא האדון למו! — בתבל ה׳ יפרוש האדם כנפי ממשלתו ויתברך בלבבו לאמר: אני השליט אפס זולתי!, ואיזה היא העצה והתחבולה בעד האדם להזכירו תמיד מחדש, למען דעת את שם תעודתו, כי הנהו ״עבד ה׳״ וכי רק בזה יתרצה אל אדונו, אם יקדש וישפר את מעשיו, להיות ראוי והגון אל שם־תעודתו זאת ולפעול עליו, כי יכשיר את רוחו ונפשו תמיד בכח חדש, להיות מוכן ומזומן אל זאת התעודה?! הן עם החופש והבחירה נפתח לאדם גם כר נרחב, אשר יוכל בנקל להטות מני ארח, ללכת תועה בדרך החיים וצעדיו שאול יתמכו. — באמר אחד, מה היא התחבולה הנאמנה בעד ״חנוך האדם״, להיות כחו חדש אתו, לעלות ולהגיע על ידו אל רום מעלת תכליתו ותעודתו בחיים?.
הביטה וראה! ה׳ עטר את מפעלו בעטרת תפארת ״יום השביעי״ של הבריאה, הלא הוא: יום־הראשון יום־תחלה לימי המעשה של האדם, אשר ביום אתמול כי עבר (יום הששי) נברא בצלם אלקים ויצא לאור עולם לפעול ולעבוד. — את ״יום השביעי״ זה הבדיל והפליא ה׳ מכל הימים, בזה, כי בתקופתו בכל שבוע ושבוע יביא עמו ״קדושה וברכה״, קדושה, כי על ידו יזכור האדם בכל פעם מחדש, כי ה׳ שמהו בתבל, בתבל ה׳, להיות עבד ה׳, וכי יתקדש האדם אל מטרת זאת התעודה — ״לברכה״, כי בו נפש האדם ורוחו יקבלו תמיד כח חדש, להוציא לפועל את כל הנדרש לשלמות תעודה כזאת — שבת — היום הראשון, אשר בו שבת ה׳ מכל מלאכתו אשר עשה, הלא הוא, כי תחת היות ה׳ בששת הימים בורא עולם במאמרו, הנה ביום השבת ״וינפש״, להיות בציור ״הנפש״ באדם, בתור ״אל מסתתר״ בבריאה, עושה מעשה בראשית באין אמר ודברים, לקים ולכלכל את מעשהו לכוננו ולסעדו — והארץ נתנה לבן אדם, להיות האדון והמושל עליה, אז נתן ה׳ את ״יום השבת״ הזה לאדם לברית עולם, לדעת, כי ה׳ הוא אשר שמהו לאב ולאדון על תבל ארצהו, אות הוא לעולם ״לממשלת ה׳ ותעודת האדם״.