לפי השקפת, השבת, אשר רכשנו לנו, נאמנו לנו מאד שני היסודות העקריים, אשר עליהם נוסדו כל המצות ״לא תעשה״ ביום השבת וברורים לנו המה ותוצאותיהם באסור מלאכה. היסודות האלה הם:
א) ״מלאכת מחשבת אסרה תורה״.
ב) ״כל המקלקלין פטורין״.
א. כל המלאכות המחללות את עצם קדושת השבת שחיובן מיתה דרושות להיות ״מלאכת מחשבת״, הלא היא מאלה המלאכות המוכיחות בפועל ממשלת רוח האדם על התבל, מלאכה הבאה ברעיון וכשרון המעשה, במחשבה תחלה ובכונת הפועל, אליהן תתיחסנה:
א]״ידיעה״ — אבל לא מלאכה תחת השם ״מתעסק״, מלאכה הנעשה בלי ידיעה קדומה לה, אשר אז כל עצמות האדם איננה בשעת מלאכתו אשר נעשתה בלי ידיעתו.
ב]״כונה״ — אבל לא באופן אם כונת האדם היתה לפעולה הבלתי מוציאה לפועל איזה מלאכת מחשבת, ואשר בכל זאת יוכל להיות אפשרית או ודאית כי תעשה (שלא במתכון) איזה מלאכה, למשל: להעביר כסא ממקום למקום, אשר הוא בתור אפשר או ודאי כי תעשינה גומות בקרקע — מותר ללכת על עשבים בין לחים ובין יבשים אף כי יש אפשרות לבוא לידי תלישה (א״ח של״ו); אבל לו תהי גם פעולה שלא במתכון רק היא נכרת, כי בידיעה ובמחשבה תחלה דרושה להיות נעשית ככה בתור ״פסיק רישיה״, אז הכונה הראשונה מקפת וכוללת את השניה, גם מבלי משים עליה, כמו: לרחוץ בשרו או לטול הידים על עשבים שהוא אסור, יען דבר ברור הוא, כי ע״י הפעולה הזאת יגדלו הצמחים, אף כי לא לזה היתה מחשבת הפועל את פעולתו הראשונה (שם).
ג]״תכלית״ — כי תכלית חרשת המעשה תהיה לשם המפעל בעצמו. — מלאכה שצריכה לגופה, אבל לא עשית איזה דבר שלא על פי מגמת האדם הראשונה, למשל: כבוי האש לא מפני החפץ בכבוי הנר שיהי חשך, רק מפני שחם על השמן או על הפתילה שלא ישרפו (שבת כ״ט ב׳). החופר גומא ואין צריך לגומא רק לעפרה (שבת דע״ג ב׳) וכדומה. במלאכה שאינה צריכה לגופה אינו דומה עצם הפעולה לאופן של ״פסיק רישיה״, כי בפסיק רישיה כל חרשת המעשה נעשית בשלמותה, והבונה נכללת בשתיקה אבל בידיעה קדומה, כי כה יהי, אך במלאכה שאינה צריכה לגופה תוצאת חרשת המעשה יוצאת בשלמות מכלל הכונה הבולטת, שהיתה בתחלה לתכלית אחרת ושונה היא מאשר יזם לעשות.
ד]״אמצעי״ — כי המלאכה תעשה בכשרון האדם ע״י האמצעים הדרושים לזה (אבל לא כלאחר יד), גם לא ע״י שנים, אם האחד יוכל לעשות את כל המלאכה בשלמותה.
ה]״שעור״ — כי חרשת המעשה תעשה בשעור קצוב לתכלית האדם.
ו]״תוצאה לפועל״ — כי הפעולה תעשה כפי המחשבה מבלי תחטיא את המטרה, ותוצאת הפעולה לא תשאר מאחורי הכונה. — (״נעשית מחשבתו״).
כל אלה המה מעמידי המושג הנאמן של ״מלאכת מחשבת״ שאסרה תורה ביום השבת, מלאכה כזאת, אשר יעשנה האדם בכשרון ודעת לכבוש תחתיו לתועלתו ולתכליתו את התבל הארצי, חרשת המעשה אשר רוח האדם חופפת עליה.
ב. ״כל המקלקלין פטורים״—הוא מאמר היוצא מפרש גם כן ישר ממושג השבת, המלאכה דרושה להיות עשויה לשם תוצאת חרשת המעשה, להוציא לפועל באיזה מחשבה ורעיון, אבל לא לקלקל, יען כי הכח לקלקל יש להאדם שוה בשוה עם הבעל חי. לסתור ולהרוס בית ביום השבת איננה מלאכה, אבל באופן אם הסתירה הזאת של הבית הוא אמצעי וכונה לבנין בית חדש, אז גם הקלקלה היא כשרון אנושי —מלאכה היא.
והנה אם כן, כל פעולה הנעשית בידיעה, בכונה, באמצעים הדרושים, בשעור הקצוב, כפי המחשבה וברעיון האדם, רק היא נקראת ״מלאכה״, אשר אם יעשה אותה האדם ביום השבת היא נחשבת לכפירה בה׳ ובטול היש בתעודת האדם, וחיוב בעד מלאכה כזאת מיתה או כרת; בכל זאת כל המלאכות הנזכרות, מלבד אלה שתחסרנה בהן הידיעה והכונה, בהיותן קרובות אל המלאכות האסורות הכניסו אותן חכמינו ז״ל בחוג מלאכות האסורות ועשו ״סיג״, ומטעם גזרה דרבנן (ראה מערכת המצות) אסורות גם הנה.