הצד השוה שבכל הימים האלה, כי כלם כאחד יבואו ויאתיו לעשות ״הפסק״ ומעצור בחיינו הפועלים ושואפים לפעול הלאה והלאה, למען קדש על ידם את חיינו ולהכשיר את נפשנו בקבלת שפע האמתיות הנובעות מתעודת הימים האלה ומושגיהם, להחליף כח ולחדש רוחנו ולרומם את חיינו לשאר פעולת החיים, ומפני זה הימים האלה נקראים בשם ״מועדים״ ונעשים על טהרת הקדש לשם תעודתם, ובעבור התכונה הכללית המשותפת לכל ימי החגים נקבע בעדם ״אסור מלאכה״ —, יען כל עבודת מלאכה הלא הוא שנוי הדברים מסביב לנו, היא המשך והתמדת החיים הנהוגים ע״י פעולת הנתינה להדברים את ״העתיד״ שלהם וצורתם בימים יבואו, ומטעם ״המועדים״ הלא עלינו לעשות ״הפסק״ בכל אלה — לכן כל פעולה כזאת, אשר על ידה ובכחה נאריך לטוות את תקנת חוט החיים! אשר על ידה התבל מסביב לנו תשתנה ברב או במעט להבטיח את עתידותיה, אסורה לעשות בימי מועד וחג; אבל פעולה כזאת המתאמת עם תכונת ״המועד״ בעצמו ואשר תכלול את חין ערכו להיות נקרא בשם ״מקרא קדש״ — (ראה פרק ד׳), הפעולה אשר תורה דעה, כי החיים הנוסדים גם על רגש החושים, לו ניסדם עז על הידיעה הנאמנה, לכלכל את כח האדם לאמצו לחזקו ולקרבו אל ״עבודת אלקים״, עד כי באופן כזה ״פעולות לחיים״ כאלה עולות במדרגתן להיות בעצמן ״עבודת אלקים״ — מאלה הפעולות אסור המלאכה נסוג אחור והעבודה לצרכי הנפש מותר, גם חובה היא לעשותה. לכן מזה יצאו לנו המשפטים האלה אשר בדעת ובדת התורה יסודם: —
א)מלאכת עבודה — הלא היא, כל מלאכה של חרשת המעשה ובעד עצמה אשר תוצאתה (פראדוקט) מביאה ״ישר״ ליד שנוי הדבר לתכלית תעודתו, אשר תועלת העבודה בראש וראשון הוא רק בעד ״עצם הדבר״ ולא בעד עצמו ובשרו של האדם, ״עבודה״ כזאת אסורה ביו״ט כמו בשבת ויוהכ״פ, אך בהבדל הזה, כי בעוד עצם תכונת ימי השבת ויוהכ״פ וקיומם בפועל נוסדו ביחוד על עצם ״שביתת המלאכה והעבודה״, ומפני זה המחלל אותם בשום ״עבודה ומלאכה״ אחת דתו למות אם בידי אדם (במזיד ובהתראה) או נפשו נכרתה (במזיד ובלי התראה) בידי שמים. הנה לא כן המה ימי מועד וחג, בהיות מושגם ״מועד״ ומובנם מובן כללי לתכלית קביעותיהם, לכן גם ״אסור עבודת מלאכה״ הנהו בתכונה פשוטה ומיוחדת כדת הימים ״מלאכת עבודה״.
ב)אוכל נפש — והיא מלאכה כזאת, אשר תוצאתה הכנה ישרה לשם ״הנאה טבעית״ בעד יום המועד והחג — מותר. — תחת מובן ״אכל נפש״ נכללת רק ״הנאת הגוף הטבעית״, הנהוגה והכללית: הנאת החושים — כי רק הנאה כזאת עלינו לעלה ולרומם ע״י מושג כל מועד קבוע מימי המועדים, לזכך ולטהר אותה ״לעבודת אלקים״ ע״י החזקת הגוף, הנאה כזאת ביחוד המתיחסת אל חוש הטעם — אבל לא התעדנות ההנאה עד למותר, והרבות האמצעים להכשיר ולפנק את הנאת החוש עד להרבה, גם לא מלאכות לתכלית הנאות שאר החושים: ריח, משמע אזנים ומראה עינים וכדומה.