לכן גם מצוה היא לעשות ״המלאכה ההיא״ אם ההכנה הישרה היא מטעם ההנאה לשם יו״ט, הלא היא, הכנת צרכי מאכל, אשר אי אפשר להכינם מביום אתמול, או מפני טוב טעם המאכל ביותר, אם ההכנה תהיה בו ביומו של חג, גם באופן, אם מלאכת ההכנה נחוצה היא לההנאה של בו ביום, בענין כזה סר אסור המלאכה בימי המועדים.
אסור המלאכה ביו״ט עבר ובטל בנוגע אל המלאכות האלה:
שחיטה (א״ח תצ״ה), הבהוב השער (האאראבריהען), מליחה, נתיחת חלקי הטרפה (ת״ק), לישה (תק״ו), אפיה, צליה, בשול (תקיז), דיכת תבלין בשנוי קצת (תק״ד), הדלקה והבערת אש (תק״ב, תקי״ד), גם כבוי הנחוץ בעד בשול המזון (תקי״ד), הוצאה מרשות לרשות (תקי״ח), כל אלה המלאכות הנה הכנות ושנויים בעד החומר הנמצא ומזומן וערוך בבלי אמצעי בעד ההנאה, והאש היא מצד אחד, האמצעי האחד והמיוחד לזה, גם ״בנר״ משום צורך כבוד היום הנקרא ״מקרא קדש״ כל המלאכות האחרות ולא לבד אלה
הרחוקות מאד בהחלט ממלאכת צרכי אכל נפש, כמו אלה הנקובות תחת המלואים לאבות המלאכות בשבת (ראה למעלה מלואים לי״ב עד כ״ד וכ״ז עד ל״ד גם ל״ח), כי גם אלה המלאכות שהתוצאה שלהן איננה מיועדת וראויה בהחלט אל ההנאה של בו ביום, ותוציאנה לפועל רק את ״החומר״ אל הכנת צרכי אכל נפש, כל אלה אסורות הנה כמו בשבת, למשל: חרישה, זריעה, קצירה, דישה, בצירה, לדרוך בגת, לעמר עמרים, בררה, להניף בנפה ובכברה, וכדומה (תצ״ה, תק״א, תק״י), גם צידה, לדוג דגים וכדומה (תצ״ג), גזיזת נוצות וצמר (תצ״ח), הכנת גחלים (תק״ב), לדוך מלח (תק״ד), כל עשית כלי הדרוש להכנת תבשיל (תק״ז, תק״ט), הכנת חומר להדלקה וכלי מחזיק את הנר (תקי״ד), עשית גבינה וחמאה (תק״י).