חול המועד — ישנם ימים, אשר יש להם אמנם תכונת ״מקרא קדש״ אבל מבלי מצות ״לא תעשה״ של מלאכת עבודה, אשר בהם בנוגע אל יחס העבודה, התעודה רק לחשוב את העת ההיא בתור ״קדש״ במובן ״הפלאה״, להבדילם לטוב ולתת להם חשיבות יותר מימי החול האחרים, לבלי לחללם ביגיעת הגוף עד למותר, גם לכל נרבה דאגה בנוגע לעניני הגוף. לימים האלה תכונה ממוצעת ומשותפת בין מועד ובין חול, או את אשר נקרא אנחנו בשם ״חול המועד״.
בימים האלה מותרות הנה כל המלאכות גם להכנת החומר אל ״ההנאה״ בעד המועד, כמו המלאכות, קצירה, בצירה, טחינה, צידה וכדומה, ורק אלה האומנים במלאכות האלה עליהם לעשות את המלאכה הזאת בצנעה (בהסתר) למנוע מראית עין, לחשוב, כי דרך חול למו, לעבוד עבודתם הנהוגה כמו בשאר הימים (תקל״ג) מקנה וממכר צרכי אכל (תקל״ט) וכל מלאכה הדרושה לחגיגת המועד מותרת, אך עליה להעשות במעט יגיעה, כפי האפשר, גם לשנות מאופן עשית המלאכות הנהוגות בחול, לבל יתראה, כי כמעשהו בחול מעשהו בחול המועד (תק״מ, תקמ״ב) מצד השני, כל פעולה אשר תכליתה החזקת הקנין שיש בידינו מקודם ושמירתו באופן, אשר מניעת הפעולה תוכל להביא ולגרום נזק והשחתת הקנין הנקוב בשפתי חכמים ״דבר האבד״ מותר, אבל גם כן באופן כזה, אם העבודה הזאת תעשה שלא בעמל ויגיעה רבה (תקל״ד, תקל״ח) ושאר מלאכות אשר מצד האחד אינן דרושות לצורך המועד ומצד השני תכליתן רק להגדיל ולהרחיב את מכסת הקנין, ואשר בו מניעת המלאכה והעבודה לא תוכל להביא כל אבדה ונזק, כמו כן כל מלאכה בשכר, מלבד לאיש עני, אשר אין לו מה לאכול במועד, כל זה אסור, ושאר הדינים הנוגעים לחוה״מ ראה ביחוד א״ח של״ג, שמ״ה, ובנוגע לעצם חגיגת ימי חול המועד שוה הנהו אל ימי המועד בעצמו.