יב: שופר.
וידבר ה׳ אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל לאמר, בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קדש (ויקרא כ״ג, כ״ג).
בחדש השביעי, ביום הראשון לחדש, הום, אשר תחל בו ההכנה וההזמנה אל יום הכפורים (ראה פרק ב׳) הוא יקראנו לעשות ״הפסק״ בחיינו הנהוגים, הפועלים בעד העתיד, לסוג אחור מהם ולשוב אל קרבנו ולפני ה׳ — לבחון לפני עין ה׳ את פעולות חיינו בזמן העבר, לבקר ולבחון את כל דבר, אשר בנינו לנו ולהתבונן אם יחזיק מעמד ומצב — וע״י התשובה ובחינת עצמותנו להתרומם ולכונן עצמנו אל עתיד יותר קדוש וטהור, להיות זך וישר פעלנו — ביום ראש השנה עלינו לתקוע ״תרועה״׳ ולקבוע בלבנו את רעיון היום, זכרון ״התרועה״.
כפי אשר יורו לנו חכמינו ז״ל ידענו מהכתוב (במדבר ט׳, י׳) כי ״התרועה״ לא יחידה היא בהשמעת קולה, רק מלפניה ומאחריה ילוו אליה עוד שני קולות, בהיותה נוסדה על שלש אלה: ״תקיעה, תרועה ותקיעה״, הלא הוא: קול הברה פשוטה, שבורה ופשוטה (תוקע ומריע ותוקע), גם מהכתובים הנזכרים יודעים אנחנו את ערך הקולות האלה והוראתם: — בעד הקריאה לתכלית הקבוץ, כי יועדו הרבה אל מקום מיועד, השמיעו קול הברה פשוטה לבדה — תקיעה — למסע המחנות תקעו והריעו: תקיעה, תרועה ותקיעה — קול פשוט, קול שבור ופשוט, ואם כן, הלא נדע מזה כי הקול הפשוט יקרא את המפזרים ומפורדים להתאסף ולהועד אל מקום מיוחד — הקול השבור יזרז, יעורר, גם יפעל לבוא לידי תנועה — אמנם כן, הקול הקורא למסע המחנות בסדר ומשטר הוא א) לפעול על ידי התקיעה — קול פשוט — התאחדות פעולות החושים המתפזרים לעסקים שונים לכוננן אל תכלית הפעולה האחת. ב) התרועה — קול שבור — תרמז על ההתעסקות הקודמת לחדול ממנה ולפסוק אותה. ג) חתימת התקיעה — קול פשוט — תקרא למסע הלאה בנטיה מיועדת.
ביחס הפעולה היוצאת מקולות כאלה על הלב והרוח (געמיטה), הנה הקול הפשוט יאחד ויקבץ את נטיות ופניות הרוח אל נקודה אחת, קול השבור חודר ובוקע מהנקודה הזאת ומביא לידי התרגשות והתפעלות בלב קרוע ומורתח — חתימת הקול הפשוט יקבץ עוד הפעם את נדחי הלב והרוח ותכונן אותם לעבור ולשאוף אל נטיה ישרה וסלולה.
כאשר נתבונן על ערך הקולות האלה בנוגע אל יחוסם ליום ראש השנה ״יום תרועה״, נראה כי גם התרועה הזאת תחלתה וסופה ״תקיעה״ ומסודרת היא בשלשת קלות אלה ״תקיעה, תרועה ותקיעה״ ומושגם הלא הוא: קול התקיעה יקרא אותך לצאת מחוג החיים השואפים ללכת הלאה והלאה, שבהם כחותיך פזורים ועסוקים במרוצה תמידית ולשוב אל עצמותך ולפנות אותה נוכח ה׳ — הוא יקראך בפנימיותך להתיצב לפני ה׳ — תרועה — היא תעוררך עם הרעיון הנעלה, רעיון ה׳, אשר רכשת לך מחדש בכל חייך הפנימיים והחיצוניים, ברעיוניך מזמן העבר, בכל רגשותיך, דבריך, מעשיך והנאותיך, עם קניניך הנוכחים הפנימיים והחיצוניים, לחדור בכל עצמותך את הרעיון הבוקע עולמות ״ה׳״, להתעורר, להתפעל, לבקר ולבחון את הכל כאשר לכל, ולדעת, אם יוכל להחזיק מעמד ומצב בפני הרעיון הנשגב הזה. הוא יעורר אותך, ירך את לבך, יביאך לידי התפשטות גשמיותיך מפחד ה׳ ומהדר גאונו ולראות עצמך כי הנך ״בטול היש״ — לפני ה׳. — אבל התקיעה האחרונה תחזקך, תאמצך ותרוממך עוד הפעם לאזור חיל ולהתאושש, ועל ידי התפשטות גשמיותך והתרחקותך מזמן העבר, תוכל ביתר שאת לחדש את רוחך, להיות נכון בקרבך ולהתעתד לחיים חדשים בעתיד, חיים ישרים ואשר יחזיקו מעמד ומצב בפני ה׳.