אבל אם אלה הקולות הנזכרים בכתוב (במדבר ט׳ י׳) יוצאים המה מחצוצרות, שבלי הזמרה אלה נעשים ״בידי אדם״ בכשרון ובתחבולות חכמתו, יען כי בהם השתמשו למקרא סדר הליכות בני אדם במערכה, הנה הקול קורא בתקיעה, לעורר את האדם בנוגע לתשובת האדם אל ה׳, איננו יוצא מכלי שמע, הנעשים והערוכים במעשה אנוש ותחבולותיו, רק מכלי פשוט, אשר נקבלהו כמו שהוא מהטבע (שופר נבוב מהטבע), אשר רוח האדם יפיח בו רוחו והוא יחיהו. השופר בקולו ידבר אל הלב והרוח, כי לא במזמה ותחבולה תבוא ותגיע לפני ה׳, והקול קול שופר איננו קול צלצלי שמע אחרים, אשר לא יכלכלו כל רעיון בקרבם, רק יפעלו פעולתם על החושים, לא כמוהם ירוממך השופר בהתפעלות מלאכותית אל ה׳ בן רגע, עד כי בעברו שוב תשוב עוד הפעם אל עמק חייך בשפלה. — רק קול השופר — הנהו קול פשוט מבלי שום תחבולה, הוא יעורר את לבך ורגשותיך, לשנן במו את הרעיונות הנעלים בהבנת מושג הקולות ודרישותיהם ממך.
כל הקרנות הנבובות ע״י הטבע מבעלי חיים טהורים, ראויות וכשרות לתקיעת שופר, זולת קרן השור מפני הזכרון, אשר לשמו ולזכרו יעוה כל בן ישראל, הלא הוא ״חטא העגל״, ומצוה לקחת שופר מקרן ״האיל״; ואם באפשרי, יהדרו לבחור בשופר כפוף, למען יתאים השופר עם מעלת היום ובמובן ״תרועה״, גם המצוה מקרן האיל חביבה היא להעלות את הזכרון הרם והנעלה מקרבנו של אברהם אבינו במחשבה תחלה, אשר עמד בנסיון, ולא חשך את בנו יחידו, להקריבו עולה לה׳ והאיל בא תחתיו, לעלות תחת בנו (עקדת יצחק), זכרון הוא לעבודת אלקים מאד נעלה בפנימיות הנפש (תקפ״ו). אם נקב השופר ושופר אחר אין כשר, ורק אם סתמו את הנקב במינו, ואם נשאר השופר ברובו שלם, גם אם חזר הקול להיות כמו שהיה קודם שנקב. נסדק השופר לארכו כשר באופן אם הדביקו אותו ע״י האור (האש) עד כי חברו קצותיו, ואם נסדק כלו אפילו מצד אחד פסול. נסדק ברובו לרחבו, אם לא נשאר מהסדק לצד פיו שעור תקיעה, היינו שעור ארבעה אגודלים פסול (תקפ״ו).