ב)תענית אסתר — יום זכרון לעון גלות ״שני״ ואזהרה להשתמר ממנו; היום ההוא, אשר קים וקבל ישראל על פי הקבלה והמסורה, הוא יום ״תענית אסתר״ והנהו כמו הודעה גלויה מהעם בעצמו בהכרת העון, אשר עשו, להיות יום צום, מזכיר עון ותשובה, ויקבעו אותו בתור אזהרה לדורות.
הקורות: אחשורוש לפי תכונת רוח כובשי הארצות בארץ הקדם נטה חסד אל הנכנעים והמתרצים לקבל עליהם עול מלכותו, ויען כי המושל הזה לכד מדינות ממדינות שונות וגוים וארצות רבים באו תחת שבט ממשלתו, לא יכול מבטו לחדור בפנימיות עצמותם, בעוד כל מדינה ומדינה היתה שונה בשפתה, במנהגיה ואמונת תושביה, ויסתפק כובש הארצות הנערץ הזה, כי הגוים הנכנעים ישאו עליהם רק השם הכללי ״עבדי מלכותו״, לכן אלה היהודים, אשר בלעדי זאת עליהם היה להכיר טובה למלכי פרס ומדי, בעת שהיו רחוקים מארץ אבותיהם נהנו נם המה מטוב המלך הזה ואור חסדו נגה גם עליהם — אמנם זה הוא נסיון חדש מאלהי אבותם בעד עם ישראל, נסיון ״חסד לאומים״ לדעת, אם בני ישראל, אשר בימי עוני וצרה, אמנם נשארו תמיד נאמנים ותמימים לאלהי אבותיהם ולתורת חיים, ובנסיון הצרות הפליאו לעמוד ונכונים היו תמיד בעתים לרעה, לתת את נפשם כופר דתם, אם גם בעת תזרח שמש צדקה עליהם מכס המלכות, אם יוכלו עמוד בפני הנסיון הזה הקשה להם עוד מהראשון, והנה הביטה וראה! ישראל, אשר בימי זעם וצרה מעולם לא בגד באמונתנו, לא יכול עמוד בפני נסיון של הארת פנים וחסד לאומים. — והנה בהיותם שלוים ושאננים תחת החסות של המלך אחשורוש, אם מפני, כי חשבו, אשר קיום חסד וחנינה כזאת היא ערובה בעד אשרם בתבל, או מחלישות רוחם, בהאמינם, כי בפני המלך של חסד לא יאות ולא יסכן למו להתגדר בעצמות ישראל — או מפני דמיון כוזב, כאלו מחויבים המה בתור גמול ותודה בעד החסד, אשר יהנו ממנו, לקבל עליהם את מנהגי הארץ, להיות ככל הגוים בית ישראל, ואם גם בגלל הדבר הזה יקריבו כליל את הרוח וחיי ישראל — או אולי — מפני זה, כי התבוששו במנהגיהם הנבדלים, ויתאמצו להתאים ולאחד אותם עם מנהגי הארץ, אשר נהנו ממנה את הצלחתם החיצונה, בקצרה, ישראל לא עמד אז בנסיון, החן והחסד שפכו עליהם מים זידונים, לקרר ולהחליש את חשיבות תורת אבותם. — אך ה׳ שלח את מלאך זעמו להעירם בחזקה, למען יקיצו משנתם והחלום הנעים הזה כחלום יעוף! — אז היה איש יהודי אחד למופת נאמן והוכיח לדעת, כי היהודי יוכל להיות נאמן לארץ מולדתו ולרוזני ארץ, ובכל זאת להיות ״איש יהודי״ במלוא המובן הנאמן להיות תמים עם ה׳ ותורתו. — ״מרדכי היהודי״ הורה והראה ע״י מעשהו, כי חלילה לאיש ישראל בעמים להתבולל, חלילה לו לעשות דבר נגד הדת והיהדות, ובכל מקום, אשר נדרש להפר אף אחת מן המצות, אם השעה צריכה לכך, עליו להקריב את נפשו וכל אשר לו בגלל תעודתו, נצחו ותוחלתו והשאר להפקיד בידי ה׳, אשר הטוב בעיניו יעשה.— והנה גם אלה מבני עמנו, אשר בתחלה היו נכונים לתת את כל חמודיהם בגלל החן והחסד של הממשלה, אחרי אשר ראו ונוכחו לדעת, כי שקר החן והחסד הזה, וכי בשום אופן לא נוכל לסמוך על ״חסד לאומים״, להיות אפשר להתקיים, המה בראותם, כי אם אך רוח מלפני המלך יעטוף וירים שר מלא חמה על היהודים, ובידו יחתום להאביד זכר לעם חרמו, להרוג, לאבד ולהשמיד מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד ולא הועילו כל תחבולותיהם ביום עברה, גם ״הסכנה״ אשר רחפה עליהם בגלל אשר לא חפץ מרדכי היהודי לתת כבוד־אל לבן־אדם תולעה ולהפר את מצות ה׳, כי כל זאת היתה לו ולעמו לישועה גדולה ומאד נעלה ורעת צורר היהודים ומחשבתו שב על ראשו וראשי בניו, אחרי אשר הכירו לדעת, כי לא קצרה יד ה׳ מהושיע וממות לחיים תוצאות, וכי לא ינום ולא יישן שומר ישראל — אז כאשר שרי ישראל קבעו את ימי הפורים לימי מועד ושמחה — הנה העם בעצמו קימו וקבלו עליהם ועל זרעם גם את יום ״תענית אסתר״, לפני יום הישועה, להיות למו ליום צום וענות נפש, לאות, זכרון ואזהרה מתעתועי הגלות, עת ״חסד לאומים״ יגבר עליהם, וזה הוא ״תענית אסתר״.
תוכחה ואזהרה — מה יורה יום צום ״תענית אסתר״? הוא יזהיר אותנו, לבלי נכשל בתעתועי גלות הנזכרים, לבלי לבטוח עד למאד ״בחסד לאומים״ ולהתדבק על ידו במנהגיהם גם בגללם לפרוק עול תורה ומצות, להתבולל בעמים ולחיות כמוהם, ואם יום ״צום גדליה״ יורה גם יזהיר אותנו לבלי נמרוד באומות, לבלי נחבל מזמות נגד הממשלה, אשר תתן לנו לחסות בצלה, כי עלינו להיות עבדים נאמנים למלך ולארץ בה נשב, ולמלאות את כל חוקי המדינה מבלי לשנות, ומבלי נחשוב מחשבת פגול להתקומם נגדה, בידיעה קדומה, כי ככה הוא רצון ה׳, אשר הוליך אותנו בגולה, הנה ״תענית אסתר״, יום הצום הזה, יורה לנו ויזהיר אותנו לבל נעבור את הגבול ולא נעשה מעשים כאלה, אשר גם המלך גם השרים לא ידרשו מאתנו. יום צום תענית אסתר יודיע ויביע לדורות ישראל: כי אם ינסם ה׳ עוד הפעם בגלות ע״י ״חן וחסד לאומים״, כאשר נסה אותם רבות פעמים ע״י ״עוני וצרה״, כי גם אז יהיו עתידים לאזר עוז ולהוסיף אמץ וחיל ולעמוד בנסיון ברוח כביר, רוח ישראל, והגמול עבור החסד ושפע הטוב, אשר יקבלו שמה יראו רק בזאת, כי יהיו נאמנים למלך ולמדינה, וימלאו כל החובות המוטלים עליהם מטעם המלכות מבלי מגרעת, יעשו ויפעלו אך טוב וחסד ויהיו אזרחים מועילים במדינה, ע״י התפתחות כשרון רוח ישראל ותכונתו, אשר הוא אמנם במדותיו תמיד, מופת לרבים, ובזה עוד תגדל מדת ״חסד לאומים״ ואהבת אדם וכבוד ישראל יגדל בעיני יתר האזרחים, אבל חלילה לו לבקש חסד וחנינה בגלל תקרובת עצמות ישראל, בגלל התמכרות כל מדה נכונה, בגלל הפרת ברית ה׳ עם עמו ישראל, ע״י התורה והמצוה, כי אז יחרה אף ה׳ ״וחסד לאומים״ יהפך לרועץ, ליסרו קשה בעוד מעשה כזה הוא: מעשה אנוש טורף נפשו בכפו בגלל השגת החיים.