בתשעה באב בעצמו נהוגים כל הדינים השייכים באבל זולת המלאכה. כל דיני הצום והענוי שולטים בו כמו ביוהכ״פ (ראה פרק ב׳), בכל זאת עד חצות כל מלאכה שיש בה שהוי מה אסור (תקנ״ד). אבלות ת״ב דומה הוא לאבלות האבל, יען כי ביום ההוא כלנו אבלים על ציון הבת ירושלים, האם אשר גדלה אותנו ותאמצנו כבן לה ותכלכלנו ותשקנו ברוח ה׳ השפוך עליה, ותאמר ציון: בגי יצאוני ונפזרו לכל רוח ואני נשארתי לבדי אם שכולה וגלמודה, גם אנו אין לנו אם רחמניה אשר השביעה בטוב נפשנו, אבל לא נשארנו מבלי אב. הן אבינו שבשמים, הלא הוא חי וקים לעד והשגחתו חופפת עלינו תמיד גם בגולה, באור רוחו יגיה חשכנו, הוא ישא ויסבול אותנו וישמרנו לבל ישופנו חשך וצלמות.
אך האבלות הזאת נקבעה לא רק בעד תשעה באב לבד, כי אמנם זכר החרבן בכל עת ובכל שעה דרוש ללוות אותנו על דרכנו בגולה, לבל נשכח, כי עלינו להיות חבוקים ודבוקים במנת גורל ישראל, ולמען דעת, כי עלינו למלאות את תעודת ישראל הכי נכבדה ומאד נעלה, ואם גם עשיר אתה איש ישראל וה׳ השליט אותך על נכסים רבים, ולוא יהיו כל ישראל עשירים ומצלחים במאד ואם גם יתירו ויסירו את כל הכבלים אשר אסרו במו את חייהם החיצוניים של ישראל — גם אז — שים לבך והבין, כי אתה לא רק על אבדן האשר החיצון בלבד תתאבל, הן את החסרון הזה בהצלחה החיצונות, אולי תוכל למנות לך ולמלאות גם במקומות הגלות — כי אמנם עם הצלחת ישראל החיצונה שודדה רק אחוזת הנחלה בנגלה — ששם ערוכים ושמורים היו לך חיים ברוח ה׳, להיות מטע ה׳ על אדמת קדש, אכן אבלך היותר גדול הנהו על חרבן ״ציון״ מרכז האומה בית קדשנו ותפארתנו, חוסן ישועות ברוח ישראל ורוח ה׳ הנסוך עליו, אשרי עין ראתה כל אלה! —
רגש האבל על חרבן ציון וירושלים ופזור העם בגולה, עליך להראות בעליל בכל מקום, וביחוד במקום, אשר תבטיח את עצמותך הפרטות במצבך החיצון, או הנך צלח ושמח עליו, אם תבנה לך בית איתן מכון לשבתך, עליך להניח אמה מרובעת נוכח פתח ביתך בלתי מסויד, גם החתן ביום שמחת החתונה הנהיגו להניח אפר על מצחו או אות אחר שמו לזכר האבלות, כמו שבירת כוס תחת החופה לזכרון אבל ציון וירושלים. אם בנות ישראל תתקשטנה בעדי עדיים, עליהן לחסר דבר מה מעדין לזכר אבל. אם תערוך שלחן למעדנים, עליך לחסר ממנו, דבר מה זכר לחרבן, גם שירי שמחה ותענוגי זמרה בכנור ונבל מצומצמים המה באהלי יעקב, אם לא בעתותי שמחות מצוה (תק״ס).
מבלעדי