יד: חנכה ופורים.
אחרי אשר אבותינו בפעם השנית נקבצו ובאו על אחוזת נחלתם בארץ ירושתם, ומושב בני ישראל בארץ הקדושה בימי בית שני קבל צורה בתכונה כזאת, כאלו הישיבה ההיא היתה רק בתור הקדמה והכנה אל גלות החל, גלות ישראל והזמנים, אשר התעתדו אליה, אז ראו חכמי ישראל וזקני העם, כי תעודתם הוא לעמוד על המצפה, ואת אשר יראו ממפעלות ההשגחה העליונה בחביון עוזו של אל מסתתר, לכתוב זכרון בספר, גם צרה וצוקה גם הצלה וישועה, אשר באו בעקבותיהן, למען דעת, כי ממכה רפואה נמצאה ומכל. מזור תרופה — ואת כל אלה רשמו בכתב אמת. את יום הישועה קבעו לעם, להיות לו יום מועד ושמחה, למען ילמדו בניהם ובני בניהם אחריהם לדעת את הקורות את אבותיהם ואת המלחמות הפנימיות והחיצוניות, אשר עצרו כח, לכונן על ידם וליסד את קיום ישראל בגולה, וכי בראש וראשון עליהם היה לשמור ולנצור את התורה, קנין ישראל, למען יוכלו האבות למסור אותה לבניהם, לנינם ונכדם ולדורות הבאים קשט ודת בעצם טהרם, וכי על שניהם כאחד קיום האומה ונצחיות התורה כבוד ה׳ חופף עליהם — ואף כי לא הראה להם ה׳ נפלאות ונסים גלוים בדרך מצרים, בכל זאת נוכחו לדעת, כי בתור ״אל מסתתר״ בהשגחת שכינת עזו ישמור וינצור אותם תמיד, כי שומר ישראל לא ינום ולא יישן ופודה ומציל הנהו את עמו מצרותיו הרבות והרעות ויוציאם למרחב. — באופן הזה יצאה לאור— ״מגלת תענית״, ספר הזכרון הנודע לשם, ובו כתבו לדור הסכנות האיומות, אשר רחפו על חיי ישראל ועל התורה תחת סבל ולחץ ועול גוים עריצים, וביחוד תחת ממשלות סוריא ומוקדן, גם סכנות כאלה, אשר רחפו על התורה ע״י התנכרות רוח ישראל מפני המפלגות בקרב העם בעצמו. ויהי במשך הזמן, אשר אבד ישראל בו את ההעמדה ברשות עצמו, וקיום ישראל והחזקת התורה בנס היו עומדים ע״י ה׳, אשר השליט עליהם את ההשגחה הנעלמה לשמרם ולהצילם, וצרות כאלה וכאלה הרשומות בספר הזכרון היו כמעט ״מעשים בכל יום״, וכמאמר חכמינו ז״ל אשר הצרות התכופות כה הסירו את התפעלות הלב והרגש, עד כי נדמה היה לבשר מת אשר לא ירגיש עוד את נתוח המאכלת, לכן חדלו מאז לכתוב ולרשום בספר הזכרון הזה את הצרות והתשועות גם יחד, וגם אלה הזכרונות הרשומים שמה, חדלו להיות מקוימים ומקובלים באומה ״ומגלת תענית בטלה״ — רק שנים מהם נתקימו אצלנו ונשארו לדור ולדורות הבאים, שני ״מועדי זכרון״ הערוכים ושמורים בכל תפוצות ישראל, למען ידעו נדחי ישראל אלה, כי השגחת ה׳, אם כי נעלמה היא בבלי נסים גלוים, בכל זאת היא חופפת תמיד על עם ה׳ בגולה ובכל מקום ובכל זמן יציל, יגן ויושיע אותם מצרותם, כי ה׳ עם עם סגולתו הוא בצרה גם בגולה, וכל נסיון ומבחן, אשר יבואו עליו חדשים לבקרים מידו כל זאת למו — כי כל דמע עין ישקיף וירא ה׳, כל אנחה תסלול לה דרך להבקיע אל שכינת עזו ולהגיע עדיו — ואם עריצי גוים ידמו, כי המיתו את רוח ישראל או עת צוררי ישראל יחבלו מזמות ויפילו פור, להכחידו מגוי ומקהל גוים, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ומחשבת אונם, מחשבתם הרעה אשד מבנ״י תכלה ותעבור כענן כלה, על ראשם תשוב. — אלה מועדי זכרון, כי ה׳ ישמור וינצור את ישראל בגלותו המה ״חנכה ופורים״. ימי החנכה יחלו ביום כ״ה כסלו ויארכו שמונה ימים, וימי פורים קבועים ביום י״ד או ט״ו באדר.