חנכה.
הקורות — ממלכת אלכסנדר מוקדון וארצות ממשלתו, אשר לכד בגבורה נמרצה, אחרי אשר הבהילהו המות פתאם, נפלו לחבל בין ראשי צבאו — ממלכות וארצות רבות נאנחו מפני כבד מלחמה, אשר התלקחה והתפרצה בין העריצים, בטרם נחלקו הארצות, להיות לכל אחד חבל למו — וישראל אשר למראית עין הוקם על תחת ממשלת כורש להיות גוי וממלכה, אך באמת לא היתה גם אז ממלכה עומדת ברשות עצמה כראוי — אף כי בקרבו פנימה שלטה אחדות וצורת ממשלה, אבל בחיצוניותו נחשבה ארץ יהודה למחוז העומד תחת הרשות והחסות של ממלכת פרס — עם ישראל אחרי סבלו עד למאד ממלחמת עריצי גוים אלה, נכנע תחתם וארצם נקראה בשם מחוז סוריא בממלכת הזעלוצידים.
תחת ממלכת אנטיוכוס עפיפאנוס, נסיך סוריא, ראה ישראל בפעם הראשונה, כי שבט הנוגש וממשלת זדון הורם והונף לשדוד מהם לא את רכושם, חייהם וחופשם, רק כונן להשחית את הגבוה ונשא, היקר והנעלה מכל קנין ורכוש מארץ החיים וחופשם, כי אז גבר האויב להרע בקדש; הצר פרש ידו לבלע ולהשחית, לעקור ולהפוך משרש את תורת חייהם, לכבות את נר הדת ודעת קדושים עמה ואת גחלתן האחרונה, לטמא את חיי משפחותיהם ולהביא כליון חרוץ על הליכות עולם של עם ישראל — מצרים העביד את בני ישראל בפרך, הכניע ע״י העבדות את בשר ישראל. בבל ואחרי כן גם שליטי רומא היו רק לוכדי ארצות. ממלכת פרס הצטינה גם ״בחסד לאומים״, אשר הטתה אל הארצות, אשר באו תחת שלטון שבט ממשלתה, כל אלה גם יחד הכבידו אכפם רק בתור עריצי גוים, שגיאי כח נגד החלשים, ומגמתם היתה רק לכבוש ארץ ונחלה ולרד לפניהם גוים במצבם ״החומרי״. — לא כן ״אנטיוכוס״, איש אשר בשגעון התנהג, כפי אשר יתארו אותו סופרי דברי־הימים, הזד העריץ הזה יזם לעשות דבר, אשר לא עשו עוד כמוהו עריצי גוים מדור דור ולא עלה על לבבם; הוא היה משחית לחבל את הרוח, הוא כונן חצו על רוח האומה ויתקומם נגדו לעשות אתו כלה — על ידו הביא ה׳ ״נסיון כבד על ישראל״, נסיון, אשר אמנם בדורות הבאים היה חזון נפרץ במאד, הלא הוא: לבחור להם אחת משתי אלה: מות הרוח או מות הגוף — רוח עריצים היה כהמות ים — עונשי מות שמו על אלה, אשר יזידו לכבד ולשמור את מוסדות הדת והיהדות: תורה, שבת, ברית מילה — סכנת מות רחפה על ראשי הנאמנים בברית ה׳, אשר הרהיבו בנפשם עז לקיים בגלוי איזה מצוה כדת התורה. השרים והסגנים, אשר לבם בער כתנור בכל תאוה ותשוקה נמבזה, באו בחזקת היד להרגיז את שלום בתי ישראל ולפעמים טמאו וחללו את חיי המשפחה ויפילו חתתם על כל בת ישראל. את המקדש חללו, ויעמידו בו צלמי תועבה ובעריצות נוראה התקוממו על העם השוקט ויאלצו אותו בחזקה ובחרב תנופה לעזוב את האל היחיד ומיוחד ולזבוח לעצביהם, ואלה מבני ישראל, אשר לא נזרו לבשת, וכאשר נמצאו בהחבא, במלאותם אף אחת ממצות התורה, אחת דתם היתה להמית. — אז נפלו החללים הראשונים, אשר קדשו את שם אלהי ישראל בעד קיום התורה.
אז — כאשר הנאמנים עם ה׳ ותורתו נפלו לפי חרב — כאשר חלושי הרוח כמעט לא יכלו עמוד בנסיון, ורבים וכן שלמים מחמת גוים עריצים היו בכל רע; ישראל כמעט נכון היה למועדי רגל ורבתה העזובה בקרבו — אז קם ״מתתיהו בן יוחנן כהן גדול״, הוא ובניו, להציל את עם קדוש ותורת ה׳ בלבם — הוא לא מנה ולא ספר את מספר אנשי חילו הנאמנים בבריתו — הוא בטח רק על ה׳ ורוחו, רוח ישראל — על ה׳, אשר מעולם ועד עולם יתן עז ותעצומות לרוח, לנצח ולהכניע את כל הקמים עליו — הוא יצא למלחמה, מלחמת ה׳, נגד העריצות וממשלת זדון — וה׳ לבדו עמד לו ולהם בעת צרתם, הוא רב את ריבם, נקם את נקמתם, הוא מסר גבורים ביד חלשים ורשעים ביד צדיקים, ולעם ישראל עשה תשועה גדולה, אשר לא נשמעה כמוה.
והנה ה׳ שומר ישראל, כמו בעין השגחתו יבחננו לרגעים ולא הסיר צלו להחזקת רוח ישראל נגד עריצי גוים ובנר רוח איש אחד הדליק מחדש את הנרות הללו ברוחות בני ישראל הרבים, כן קבע ונתן גם אות ומופת הנראה בחוש, כי ה׳ הוא אמנם השומר את רוח ישראל לעולמי עד, ובעמוד אש־דת קדשו ינהלהו וינחהו במדבר ישראל והזמנים — ישראל, כאשר הכניע אז את רוח עריצים ונאזר בגבורות ה׳ גרש את האויב מהסתפח בנחלתו, לעולל עלילות ברשע, ובני אל חי באו אל דביר קדשו להעביר את הרעה, פנו את היכל ה׳ ויטהרו את המקדש מגלולי הגוים, ואת המנורה הטהורה שהיא תצייר ותשוה לנגדנו, כי נר ישראל יקבל שפע אור מגבוה מעל גבוה, מה׳ נותן תורה אור ונר מצוה (ראה במקומה), בקשו להדליק את המנורה עוד הפעם, להיות נר תמיד לפני ה׳, אך לא מצאו שמה רק פך שמן אחד לא־טמא, ובו היה די שמן רק להדליק ולהאיר במנורה על יום אחד בלבד, אך ה׳ המכלכל את רוח ישראל בחביון עזו עשה הפעם גם נס גלוי וגדול, כי פך השמן הזה הספיק להגיה אורו לשמונת ימים רצופים, עד אשר הכינו שמן זית זך טהור מחדש — את ״הנס״ הזה ערכו האבות, להיות לאות ומופת בישראל לדור ולדורות הבאים, והימים האלה, ימי זכרון הנס, נזכרים ונעשים כדת הימים לכל בני ישראל במושבותם.
בכל שנה ושנה עת יגיעו ימי החנכה, על כל אחד מישראל להדליק את נרות החנכה הללו בכל בית ובית, ובאורים יכבדו את קורות הימים האלה, גם בהלל ותודה ישירו ויזמרו את פרשת הימים האלה וגאלת מעלתם, למען דעת, כי דבר ה׳ יגיה אורו לבני ישראל גם במבואות האפלות ובכל מסעם במדבר חייהם ונרו ורוחו לא יכבה לעולם ועד, אות הוא לך־אם הכל כאשר לכל מסביב לך יחללו כל קדש בצוק העתים והזמנים, או ״בחסד לאומים״, אם אך בחוג בית־אב אחד בישראל, אם אך בלב איש אחד מישראל נר רוח ישראל יגיה אורו — אז ברוח נכון בקרבו, גם בקרב המון תעתועים, יאריך ישראל את חייו, גם בצהלת רוח קדשו יכבד וקדש את שם ה׳ תחת חרב ומאכלת, אשר יניף כל אויב הרע בקדש — כי אז חיי רוח ישראל יושעו בה׳ תשועת עולמים, בה׳, אשר הוא צופה ומביט על עלילות בני אל חי — וגם בנר איש אחד, יד ה׳ לא תקצר להדליק מחדש את הנרות הללו של אישי ישראל ולבל ידעך אורם לעולם ועד.
לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ה׳ צבאות!!—