יז: גיד הנשה.
ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר: וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו: ויאמר שלחני, כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני: ויאמר אליו: מה שמך, ויאמר יעקב: ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל: וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אתו שם: ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי: ויזרח לו השמש, כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו: על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הגשה אשר על כף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הגשה (בראשית לב כ״ה).
יעקב השלים חק־למודו בצבא חייו בבית למוד ״הנסיון״, בבית לבן, אשר אמנם בא אליו — מלא ברכת אביו יצחק, אבל ״חסר״ כל בתור ״עני ובורח״ — והנה בפעם הראשונה, אחרי ברחו מבית חותנו, אשר ה׳ לא נתן לו להרע לחתנו, חש יעקב בנפשו, כי הנהו עומד ברשות עצמו, כי הנהו אבי משפחה ובהבטחת ה׳ הנהו גם אבי אומה שלמה — הוא בבחינת נושא מנת גורל עמו נאלץ היה לברוח ולהמלט ממזמות חותנו, אשר התעמר בו. יעקב אבינו בהיותו על דרכו לשוב לארץ מולדתו, אף כי זכות אבות וברכותיו היו אתו, אך כאשר התעתד לפגוש את אחיו, אשר ידע כי מתנכל הוא עליו להמיתו, היה עצוב רוח, ירא וחרד על בני ביתו וכל אשר לו, פן יהיו לבז ויפלו לשלל בידי אחיו זה, אשר אם כי לא זכה כמוהו לקבל ברכה מאביו, בכל זאת היה אלוף בהר שעיר — ויירא יעקב מאד ויצר לו — הוא העריך את כחו הדל והמצער נגד כח אחיו אויבו בנפש ואנשיו החזקים, ויתעצב אל לבו באמרו: מי יודע אם יוכל עמוד בפני החיל הכבד, אשר שלח לקראתו — ויירא מאד ויצר לו.
אכן כמו בצאת יעקב מבית אבותיו, אשר אז הכיר לדעת בבית־אל את תעודתו, בראותו אז בחלומו את ״מלאכי אלהים״ עולים, לראות בשמים את תכנית תעודת האדם ויורדים, להעריך ולהשוות על פיה את חיי האדם בארץ, כן גם קרחו בליל בלהות זה, למען יכיר לדעת גם כן את מצבו מול התבל מחוצה לו בהיותו נושא תעודתו זאת — ויהי בהותר יעקב לבדו בלילה ההוא ויאבק איש עמו, ואף כי נקעה כף ירך יעקב, משען גופו — בכל זאת לא יכול לו, ויעקב נשאר ״מנצח״ ולא ״מנוצח״ וישר אל מלאך — ויוכל לו — גם יעקב לעתיד לא ינוצח לעולם — לוא ישקל בפלס כח חיצוני נגד כח חיצוני — יעקב הנהו תמיד החלש וחסר כח ביותר, אבל לא יוכלו לו — גם עפ״י תעודתו הרוחנית להיות ישראל נושע בה׳, בהיותו נושא תעודתו — הוא ישאר ״המנצח״ — ואת אשר יביע עצם המעשה לדור ולדורות בתור ״עדות וזכרון״, יוסיף שנוי השם לכלול את שלמות הרעיון הזה וערכו עליו, השם ״יעקב״ אשר הנהו בעיני אנשים ״מאחז בעקב״, הלא הוא נסוג אחור מגדולה וגבורה, הנהו נצב לפני ה׳, ולכן גם נגד אנשים במעלת ״שר״ ונגיד־אף יוכיח בשם ״ישר־אל״ הנקרא עליו, כי ה׳ הוא אמנם ״שר ואדון״ על הכל״.
והדבר, אשר בנפש יעקב רשומו של האות והזכרון הזה היה נכר ע״י מעשה ודבור, הנה על זרעו אחריו לדור ולדורות, לכונן ולחזק אותו ע״י מצוה וחוק לישראל, בעוד זרע יעקב כמוהו המה נושאי התעודה הזאת ומנת גורלו מנת גורלם, לכן בערך כחם החיצון המה ״בני יעקב״, אך במעלת תעודתם וע״פ ה׳ המה ״בני ישראל״, ולמען דעת העם הזה, כי בעד עצמו כלא הוא, והכל כאשר לכל מיד ה׳ למו, ורק בכח ה׳ לבדו יעשה חיל. אכן קטן יעקב ודל, רפה ואין אונים, בכל זאת יאריך ימים יותר מכלם וכל סערות העולם לא יזיזו אותו ואת קיומו ממקומו, גם כל יושבי תבל ושוכני ארץ יביע אמר: ״ישר־אל״ כי ה׳ לבדו הוא שר ואדון! לכן בעבור זה חלילה לנין ונכד ישראל להתגאות על מעשה אנוש ותחבולותיו. אל יתהלל בכחו ועצם ידו ולא יתמוך את מנת גורלו ולא ישען לא על כחות הגוף ולא על גבורת אנשים וחכמת אדם, על כן לא יאכלו בני ישראל את ״גיד הנשה״ (ראה חמץ).