א) קנין האדמה בכלל.—
א) התחבולה נגד ההכחשה בה׳, שהוא אדון וחונן הקנין.
א. חדש — מתבואת השדה ״מחמשת המינים״ בכל שנה לא תוכל להנות מהם בטרם הנפת את ״העמר״ לה׳, ובזה תביע אמר: כי תכיר לדעת, כי הברכה נתנה לך רק מידו.
הבאת העמר נקבעה ליום מחרת הפסח, הלא הוא יום הששה עשר בניסן. לדעת רוב הפוסקים אסור חדש נוהג גם בחוץ לארץ מן התורה, לכן בעבורנו שעושים אנחנו שני ימים יו״ט גם כל יום הי״ז אסור, והתבואה הזרועה ונשרשה קודם ט״ז בניסן אסורה עד העמר הבא. יש אומרים דאין אסור ״חדש״ רק בתבואה שגדלה ברשות ישראל, ואף השדה ששייך לאינו יהודי וישראל שכר אותו יש בו אסור חדש ועל זה סומכים הרבה בשעת הדחק, אבל אחרים חולקים בזה ואומרים דגם בשל א״י יש אסור, לכן ישנם המחמירים ע״ע כחדש.
ב. ערלה — מיום ההוא, אשר הפקידו את הגרעין או את הענף מעץ־מאכל בחיק האדמה, למען יגדל וישוה פרי, מני אז במשך שלשת השנים הראשונות הפרות שייכים להם לעצמם, אל תקחם, כי אסורים המה לך ״באכילה ובהנאה״, רק עזוב אותם למטרת קיום המין שלהם, למען תדע ובחנת ברעיון לבך ע״י מניעת הלקיחה הזאת את ערך הדברים ולא תשגה בחשיבות הקנין,ולדעת, כי ״גדולי ה׳״ המה, וע״י המעשה או ״שב ואל תעשה״ זה תביע אמר: כי יש לך הזכות והצדקה עליהם רק כפי המדה והקצב, אשר יראה לך ה׳, אדון העולם ובורא התבל.
כל השייך אל הפרי חל בו אסור ״ערלה״, והפרות, הגרעינים והקליפות הכל אסור ״בהנאה״, אבל העלים וכל השייך לגזע העץ פטורים, ושלשת שנות ערלה אינן נמנין מיום ליום, רק אם נטע לפני ט״ז באב יען יש מ״ד יום עד ראש השנה נחשב לו שנה אחת, מפני כי י״ד ימים המה ימי קליטה ואח״כ ל׳ יום כשנה נחשב לשנה, ומראש השנה מונה שתי שנים להשלים את שנות הערלה, אבל אם נטע מיום ט״ז באב והלאה לא נחשב לו שנה ומונה מתשרי שלש שנים.
ערלה — מטעם הלכה למשה מסיני נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ, בין אם נטע ישראל ובין אם נטע אינו יהודי, והיא כמו ״חדש״ המתיחס לא לקנין התלוי בא״י רק באדמה בכלל. אחד הנוטע אילן או ענף או שעקר אילן ונטע במקום אחר, ואף בעציץ שאינו נקוב חייבים בערלה, אבל המרכיב ענף באילן אחר וכן המבריך, היינו שעושה גומא בארץ ומשפיל אחד מענפי האילן ומטמין אמצעיותו בארץ וראשו יוצא מצד האחר, אף שחתכו מעיקר האילן בחוץ לארץ אין בו משום ערלה. אילן שנקצץ אם נשאר גובה מהארץ טפח, אזי מה שגדל אח״כ אינו חייב בערלה, אבל אם לא נשאר טפח חייב בערלה ומונים שנות הערלה משעת הקציצה, ואילן שנעקר ונשאר משאר שרשיו מחובר, רק אפילו כעובי מחט שמותחין בו הבגד לאחר האריגה, בידוע שיכול לחיות בלי תוספת עפר ופטור אפילו הוסיף עליו עפר הרבה (רצ״ד).
ב) נגד ההתרשלות והשמוש עם הקנין שלא כהוגן:
א) נטע רבעי — פרות השנה הרביעית המה בעד קנין האדמה בכלל כמו מעשר שני בעד קנין התלוי בארץ ישראל.
בימינו אלה, אשר לא נוכל להביא את פרות השנה הרביעית אם בעצמם או פדיון כספם לירושלים, מבלי הבט על שוים יפדו בכסף. כיצד פודה אותם? תולשם לאחר שנגמרו כל צרכם ונוטל מטבעת כסף או פרות של היתר שוה פרוטה ואומר: בזה אני פודה פרות נטע רבעי אלה, ולוקח המטבע או הפרות ושוחקן וזורקם בנהר, ואין מברכים בחוץ לארץ על הפדיון (רצ״ד).