שלשה ״מצבים״ שונים הבאים תכופים יחד, אחד אחרי השני, נמצאים ברגשות ״האבל״ המתפרצים באדם ע״י מספד על מת.
א) מצב כזה, אשר לא נוכל להרחיקו ולהסיר אותו בשום אופן, כמו רגש הכאב אחרי ״נתוח״ איזה אבר מגוף האדם, יען רגש הכאב הזה מתעורר בבלי רצון ומאליו, כן יחוש האדם גם כן עת נכרת אבר אחד מגוף אנושיותו (פערזאנליבקייט) ונפקד חבר ממשפחתו, כי אז גדול הכאב מאד, ״רגש נורא ואיום״ יתקפהו ולא יוכל מלט נפשו מהרגש של המכאוב. — המצב הזה הוא מצב ״האנינות״ או כפי מובן המלה ״התאונן״, על כי נפקד ממנו החלק היקר מחוג אנושיותו ונפשו כואבת ומצטערת עד למאד.
ב) כאשר ״הנתוח״ כבר נשלם, ״הפרידה״ כבר עברה והאנושית באדם תרגיש את מרת האבדה רק ברוחה, יען רגש אבל על ״אבדה שאינה חוזרת״ וזכרונה ברוח יסודו, אשר ישוה לנגדו את העבר ובטל מן העולם כמו בהוה, הכאב הזה, יען כי מן הוא והלאה הנהו בתבונה רוחנית, לכן גובל למשול עליו רק ע״י ״הרוח״, התכונה הזאת היא תכונת ״האבלות״ — ״האנושית״ באדם תפול ותאבל על המום בגוף משפחתה והחסרון שלא יוכל להמנות.
ג) הכאב מנוצח, האנושית באדם תתאושש ותתעודד עוד הפעם, אבל היא לא השיגה עדנה את חשיבותה וערכה עליה. האדם יתרפה ויתרשל בהופעת עצמותו החיצונה — המצב הזה הוא מצב ״הניוול״ — וחזיונו ״התרשלות בתפארת אדם״ ומראהו בחוץ. בימים ההם ישוב האדם להתראות עם החברה האנושית, אשר שייך הוא אליה, לבואו בחברתה, וזאת היא רפואת ״רגש האבל האחרונה״: כי בעת אשר האיש הפרטי יתקשר עוד הפעם אל חברת האדם, אז רגש האבלות יחדל ויסור מעצמו, יען כי האדם בהיותו רק יחידי וגלמוד יוכל ע״י אבדן ומקרה מות במשפחתו להתמכר אל ״היגון והתוגה״ — אמנם הכלל וחברת האדם הלא בנוי ומכונן הנהו על המות והתמורה, ויוליד ויחליף כח תמיד מחדש, ברגש האדם, כי הנהו חבר לחברת הכלל, אזי גם הרושם האחרון של העצב והאבלות כליל יחלוף.