אבלות — כפי המקורים בתורה ובנביאים נזכר המצב הזה ביחוד במיתת ״נדב ואביהוא״ ואשת ״יחזקאל הנביא״, אשר בהיות הכהנים שלוחי העם ובתור יוצא מן הכלל, גם להנביא יחזקאל בהיותו איש אשר רוח אלהים בקרבו, ובעדו דיה רק בהופעתו במראהו החיצון, לכן נדחתה מהם ״האבלות״ שהיא אמנם נהוגה אצל שאר העם, לכן אזנו ותקנו חכמינו ז״ל, כי החובה והמצות לתת מקום וזמן להדגש הזה לשלוט אצל המתאבל על מת, אשר נלקח מאתו, ויחד עם זה השכילו להגבילו ולצמצמו. המה קבעו בעד ״המצב״ הזה הלכות כאלה, אשר מצאו סעד וסמך להן בתנ״ך הלא הנה:
א) אסור מלאכה — כמו במועד שבעה ימים יעשו ״הפסק״ בחיים הפועלים, למען השליט את הרעיון הנעלה בזכרון הקורות בו את האומה ולהתחזק על ידו אל החיים העתידים, כמו כן תקנו שבעה ימים באבלות לעשות ״הפסק״ בחיים הפועלים ולפנות את הגיוני ״האבל״ לשים מעינו רק בזכרון ״האבדה״. — האבל מרגיש, כי העצמית שלו קרועה ומורתחה ובלתי מסוגרת לפעולות החיים ורגש ״האבל״ במצאו מסלות בלבבו תוצאותיו טובות ומועילות גם הגה לחיי האדם ולרעיון רוחו ״בעתיד״.
בכל זאת אסורות הנה ״להאבל״ רק אלה המלאכות האסורות בחול המועד, וגם אלה אשר לתכלית המועד מותרות הנה בחוה״מ, כמו כן אסור כל מקנה וקנין ולא רק ״להאבל״ לבדו, כי גם לאשתו, לבניו, לעבדיו ובכלל לכל בני ביתו, ואף העני המתפרנס מן הצדקה, אסור במלאכה בשלשת ימים הראשונים, אך מיום הרביעי, אם הוא עני ואין לו מה לאכול ״עושה את מלאכתו״ בתוך ביתו, אבל חכמים אמרו: ״תביא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך״, כי עליהם מוטלת החובה להשגיח על העני ולעזור לו, ומה גם בימי אבלו. ואם יש להאבל סחורה, שאם לא ימכרנה עתה יהיה לו הפסד מן הקרן יעשה שאלת חכם, ואם באו שיירות וספינות שמוכרים עתה בזול, ואח״כ לא ימצא, יכול למכור ולקנות ע״י אחרים. כתיבה המותרת בחוה״מ מותרת לאבל אם אי אפשר לו ע״י אחר. מלאכת הבית אין בה משום מלאכה לאבל ושאר הדינים באסור מלאכה (ראה י״ד ש״פ).
ב) אסור נעילת הסנדל — בעיני חכמינו ז״ל נחשבה ״נעילת הסנדל״ לסימן הכנה והזמנה למעשה ועסק בחיים, כמו כן רואים אנחנו, כי כמה פעמים נאמר בתנ״ך ע״ד מקום קדוש ״של נעליך״, אשר המעשה הזה רומז אל הפשטת העצמית ומסירה שלמה אל ״הקדש״, לכן בעד ״האבל״ חליצת הנעל סימן ״לבטול עצמותו״ ולמניעה מעבודה ופעולה.
בשבעת ימי האבלות אל ינעול נעל של עור (שפ״ב), כמו כן על האבל לשבת בימי ״האבלות״ על הקרקע או רק על דבר קל החוצץ בינו ובין הארץ בעת שאיננו הולך או עומד בבית (שפ״ו).
ג) אסור שאילת שלום — יען כי ״האבל״ בימי אבלותו שייך רק לו לבדו ולרגשות אבלותו.
עליו להיות נבדל מבלי להשתתף בכל הנוגע למכיריו ורעיו, כמו כן קרבת איש לאשה אסורה, אם אחד מהם באבלות, האבל לא ידרוש בשלום כל איש בכל שבעת הימים ומשיב שלום רק אחרי ״שלשה ימים״ הראשונים, אבל האחרים לא ישאלו בשלומו כל שבעת הימים ולא ישלחו לו מתנות אהבה וידידות וכדומה (שפ״ג). בשבת ישאל לשלום אבל לשאל בשלומו תלוי במנהג (שם). אל יעזוב את ביתו רק לצורך גדול. אל ילך לבהב״כ רק ביום ״השבת״ וגם אז אל יעמוד על מקומו הקבוע.— (שצ״ג).
ד) התעסקות הרוח — רוח ״האבל״ דרוש להיות עסוק והוגה בדבר אבדתו. שבעת ימים יהיה רוחו פנוי מכל התעסקות אחרת, רק יחשוב ויהגה באלה הענינים הנוגעים למצב ״אבלותו״.
לכן גם ״תלמוד תורה״ אסור לו, רק יוכל ללמוד: איכה, איוב ודברים הרעים שבספר ירמיה, ובגמרא בפרק ״אלו מגלחין״ וללמוד ״הלכות אבלות״. אך אם הוא מלמד, לאחר ג׳ ימים מותר לו ללמוד עם התלמידים כל הדברים שצריכים להם ולא יבטלו מלמודם (שפ״ד), כמו כן האבל, אשר ביום הראשון מאבלותו לא יוכל לשים לבו אל רעיון. התפלין שבלעדי הרעיון גם הנחתם תאבד את ערכה עליה, לכן ביום הראשון פטור הוא מהנחת תפלין ומניח אותם מיום השני והלאה, רק האיש אשר
רוח אלהים בו רק הנביא ״יחזקאל״ הוא יכול היה לקשור תפלין גם ביום הראשון ולחבוש את ״פארו״. כל שחוק ותענוג אסור באבלות (שצ״א).
ה) הסימנים החיצונים — התרפות בדברים הנוגעים לעצמות מראהו החיצון והתרשלות בתפארת האדם בחוץ, כל זאת תתאים עם רגש ״האבלות״, והסימנים האלה יארכו יותר מהענינים הראשונים.
סימן הכאב הראשון היא הקריעה בבגד, אשד זכרונה באה בתנ״ך ראה אדות זה י״ד ש״מ ת״ב. רחיצה כל גופו בצונן ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור כל שבעה, כמו כן כל קשוט הגוף, כבוס בגדים ותספורת, נטילת צפרנים במספרים או בסכין אסור (ש״צ).
בכלל: האבלות מתחלת, מעת נשלמה הפרידה, הלא היא משנקבר המת ונסתם הקבר, ובמקומות ששולחים את המת לקברו בעיר אחרת ואינם יודעים מתי יקברוהו, אזי האבלים הנשארים בעירם בשובם מהלויה מתחילים להתאבל ומונים שבעה גם שלשים, ויתר הדינים בזה ראה י״ד שע״ה.