באופן הזה חכמינו ז״ל יתנו מקום ומסלות בלב לרגש האבלות, למען יפיק גם תועלת בעד הטבת החיים, אבל המה סדרו גם את זאת להגביל ולצמצם את הרגש הזה במקום ובזמן, לבל יפרוץ חוק עד למותר, לכן קבעו בעד האבל: שלשה ימים לבכי, ז׳ להספד, ושלשה ירחים לגהוץ ותספורת, אבל יותר מזה אמר הקב״ה: ״אי אתם רשאים לרחם עליו יותר ממני״, ״האם תאהבו את האיש שהלך לעולמו יותר ממני״? האם זה הוא לא בני, ״האם לא אביו אנכי״? לכן להתאבל ולהתקשה בעצב יותר מדאי היא ״תלונה נגד ה׳״ — כן יורו לנו חכמינו ז״ל. ואתה המתאבל ראה וחכם! חלילה לך, בן אדם, לקשור עצמך עד למאד אל טוב העולם והקנינים הנתנים לך וגם אל היקר לך מכל יקר, אם הוא חולף ועובר, לכן אל תרבה להתעצם באבלות ומרת האבדה להיות נמשך אחריה, ובבלי דעת להיות נכון לרדת בקבר יחד עם הנפטר הנלקח מאתך — כל הזמן אשר חסד ה׳ חנן אותך במתנותיו, השתמש בהן בתור קנין לתכלית ה׳, אך היה מוכן ומזומן בכל רגע להשיב את המתנה, כי לא תדע מתי ידרוש אותה ממך ה׳ — ואם לקח אותה ממך — אזי בלקיחה כמו בנתינה הכר והוקיר בהן את יד אביך קנך, התרומם והתעלה לקבל באהבה כל דבר באיזה מצב שתהיה בו, ולחיות לפי רצון ה׳ גם להוציא לפועל את רצונו פה עלי אדמות — עד אשר יקראך ה׳ גם אותך בזבול עולמים אל מציאות אחרת אל ״חיים חדשים״. — בדבר הקדיש ראה במקומו, ושאר הדינים ראה י״ד ש״מ — עד ת״ג —
בלע המות לנצח ומחה ה׳ דמעה מעל כל פנים. —