אלה המה האמצעים הראשיים הקבועים לנו עפ״י התורה בדבר הזכות על הקנינים, אבל, יען כי מושג הקנין יצא לנו בעצם תומו על פי ההחלטה החפשית של שלטון האדם על התבל הארצי, אשר שם אותה ה׳, להיות תחת שלטונו וברשותו, לכן גם כל תכונה של החלטה, אשר ייעד ויחלים האחד או הרבים ביחס זכות הקנין ראויה היא, כי גם הוא גם הרבים ככד יכבדו את גלוי הדעת וההחלטה בנוגע אל הזכות והקנין, יען במושג ההוא כבד יכבדו את עצמות האדם וצלמו (פערזאנליכקייט), לכן בזה וכבל היחוסים הנוגעים אל זכות הקנין יתן החוק הרשיון, להגדיל ולהרחיב את חוג ההחלטות בענין הזה, וביחוד את אשר אזנה ותקנה החברה האנושית באיזה עדה, עיר, ארץ, מדינה ביחס הקנין של ״שלי ושלך״ והחליטה ויעדה את זאת, להיות לחוק או מנהג, אזי על כל אחד מהנמצאים בחוג החברה האנושית ההיא, לחשוב ולכבד את זאת בתור חוק ולא יעבור, בעוד גם ״הדבור״, שהוא האמצעי הנכבד ביחס העברת הקנין לזולתו הלא הוא יקבל את ערכו עליו ואת עצם תקפו רק על ידי ״חברת האדם״; הן הקנק עם הזכות הנאמנה לזה יחל גם ישלוט רק בקרב החוג של ״חברת האדם״, ובה ועל ידה מובטח הוא הקנין ביד בעל הדבר, להיות נחשב כי ״שלו״ הוא.
אמנם בתבל הארצי זולת האדם ישתררו רק הכח, הגבורה, האומץ והתקיפות, אבל בין אדם לחברו ישלוט רק ״הציק״ בנוגע אל הזכות והקנין, ורק על ידי התחברות אנשים מובטחה היא הזכות, הבלתי נראה ורפת הכח, ובה תמצא מגן ומחסה מול פני החוזק והתקיפות אצל האנשים הקמים עליה, אשר צלם האדם כלא נחשב בעיניהם, לכן עלינו החובה, להכיר ולהוקיר ולכבד את חוקי המדינה והעיר, שבה יחיה האדם בנוגע לזכות וקנין של ״שלי ושלך״, מקח וממכר, מתנה ושאר יחוסי הקנין (מנהג המדינה, הפקר ב״ד הפקר, דינא דמלכותא דינא) ח״מ ר״א ובמקומות רבים שמה, וראה גם י״ד קס״ה, ש״ך ח׳.