והנה חכמינו ז״ל נטו קו של ״חן וחסד״ בהליכות האדם בעולמו, באמרם, כי חלילה לו להיות בודד במועדו ולהתרחק ״מחברת האדם״, רק עליו להתרגל בה ולהיות ״מעורב עם הבריות״, ואף יורו ויראו לך איזה פעולה, שהיא רק משונה למראית עין, ואותה דורשת ממך החובה של ״התערבות עם הבריות״ ומה היא פעולה כזאת בנוגע אל המצוה של ״מדבר שקר תרחק״ — הן אמנם חיי האדם בחברה האנושית לא יכלו בשום אופן להתקים, לו כל אחד, ללא נדרש, הגיד תמיד לרעהו את כל, האמת אשר בלבו, כפי אשר הכירה אותה לדעת בעצם שלימותה. — אף חברת האנשים כוננה לה ״שפה״ כזאת, אשר, אם אמנם מחוץ לחוג החברה היתה נחשבה — לו השתמשו בה — לדבר שקר, אבל בקרב חוג ״חברת האנשים״ תחדל ״שפה כזאת״ מהיות עוד ״שקר וכזב״, יען כי זה האיש, אשר תקח עמו דברים במבטאים כאלה, לא יחכה, לשמוע מפיך בהחלט את ״הדבר אמת לאמתו״, — השפה הזאת, היא ״שפת הדרך ארץ והנמוס״ (האפליכקייט), אשר מפני כי התחברות האנשים ככה הנהיגה בתוכה לנאום נאום כזה, לכן חדלה מהיות עוד דבר שקר.— הן אמנם כמו ״החברה״ ביחוד תתן להדברים את ערכם ומובנם ומושגם הנאמן עליהם, לכן גם הכח והזכות בידה באופנים מיוחדים, לשנות את מובן הדבור ומושגו, וכאלו חברת האדם לוא החליטה, להשתמש עם המעלה ״כן״ (יא), להיות לה מובן ״לא״ (ניין) וכמלה ״לא״ להוראת ״כן״, הלא עליך לשמוע לה ולקשור אז את המובן והמושג שלך עם המובן המקובל ממנה, כמו כן תרגילך חברת האדם להשתמש למשל עם המלה ״עבד״ (דיענער) בתהלוכות החברה, להיות לה רק המובן של שלילת האדנות והגאוה, גם הכנעה מטעם הדרך ארץ והנמוס ולא יותר, בעוד אשר המלה הזאת בשאר יחוסים, הלא הוראתה ״עבדות והתמכרות גמורה״, וכן גם עם כל דבור ומבטא של ״אהבה וחבה״ שהנהיגה אותה חברת האנשים, להשתמש בה, כמו כן בחברת אנשים, הלא לא ידרוש ולא יחכה האיש הפרטי, כי רעהו, ללא נדרש, יגיד לו את כל לבו ואת כל אשר יחשוב עליו.— והכלל הוא: ״את אשר תדבר, דרוש להיות אמת לאמתה, בכל זאת לא נדרש ממך, כי תוציא בשפתיך ותביע אמר כל דבר אשר תחשוב אותו לדבר אמת״, אין ״חברת אנשים״ אחת יכולה להתקיים, לו כל אחד למשל, בעת יפגוש את רעהו, ימצא נכון לפניו להגיד לו, ללא ידרשהו. את אשר ימצא בו דופי במראהו החיצון, בשפתו ובהנהגתו וכדומה, והשתיקה הזאת תחדל מהיות התנכרות או סתר פנים ע״י כזב, יען ביחס כזה, הלא השני לא יחפוץ ולא יקוה, לקבל ממנו הוראה, מוסר ותוכחה, אף על ידי שתיקתך, הלא לא יחניף רעך את עצמו לחשוב, כאלו ערכו עליו טוב הוא רב יותר, מאשר הוא באמת. וכמו יכול להיות כזאת ע״י שתיקתך. לו היית ונמצאת עם רעך בינך לבין עצמו, ויכולת אז להגיד לאחיך, מבלי להלבין את פניו, בהוכיחך אותו על חסרונותיו, ואתה לא עשית כזאת, הן אמנם, למלאות את תנאי חיי החברה בהליכות עולם לא תזיק במאומה להאמת והנאמנות, אף חובה היא למלאותם — אבל אף צעד אחד הלאה, אף דבור קל יותר מאשר יאות לפי המקום והנמוס היא ״חניפה וצביעות״ ולכן גם לחטא ועון יחשב (ח״מ רכ״ו, ו׳, א״ח ס״ה, כתובות י״ז ע״א).