אבל אם ציורי התכנית ההיא נמלאים המה ״בכעס ושנאה״, אם התכנית ההיא תראה ותורה לאדם, כי אחיו ישים כל מעינו, לסכן את חוג החיים של רעהו, או נצב הנהו כצר לו, לבלע ולהשחית אותו ואשר לו, או אז תמצא ״השנאה״ קן לה בלב האדם — זאת ״השנאה״ הנוראה והאיומה, שהיא, עת תשלוט בקרב בני אדם, לא תמצא בכל רחבי תבל ועל פני כל ארץ רבה שום מקום, אשר יוכל, לשאת יחד ״שני אנשים״, לשבת שמה. — ״השנאה״, אשר היא תחרוש תמיד רק רע כל היום, אף נוטרת היא חמת־זעם גם בגלל הדבר שנעשה ״בעבר״, לזכור תמיד את הדבר הרע ההוא ולהגדילו בעיניו שבעתים, אף תמנה לח בדמיונה אחת לאחת את הבהלות והפחדים, אשר, יוכלו לבוא עליו בשבתו בחברת רעהו זה— ״השנאה״ אשר על ידה יקוץ האדם בחייו, כל עוד יראה וידע, כי עודנו חיה יחיה עלי אדמות האיש, שהוא שנוא נפשו — ״השנאה״, אשר בגללה נכון האדם להאביד גם את עצמו לדעת, לו רק ידע, כי במפלתו זו ימשוך עמו גם את האיש השנוא ממנו, ולעשות לו בזה כליון חרוץ — באופן כזה, הלא למותר הנה כל מתנות ה׳, כל הברכות, אשר השפיע לבני אדם, בעוד האנשים יהפכו אותן ואת עצמם לקללה בארץ ״והשלום״ כליל יחלוף — הן אז תחת עטרת תפארת ״השלום״, שעל כל אחד, לשמוח עליו ולבו ירנין, כי בהדרו ויקרו יוכל גם לפאר ולרומם את האחרים, כי ע״י חיי עצמו יוכל להנעים גם את חיי רעהו, הנה תבוא ״השנאה״, המקלקלת השורה, בעים רוחה ובחמת זעמה, להחריב ולהחרים את ״השלום״, עד כי בני האדם יתיצבו כצרים וכקוץ מונד איש מול פני רעהו — (שנאה) — אף יחבלו מזמות ובלבם יחשבו רק רע על רעיהם — (איבה) — ואם אלה ״בנות התופת״ תשלוטנה באדם, אז ינתקו את מוסרות האחוה והרעות, אשר יאגדו ויקשרו את האדם לאדם ותבל ה׳ תשאר חרבה ומוחרבה, יען כי השנאה והתחרות, המצה ומריבה תרחכנה ממשלתן, להרוס שתותיה והאנשים ימלאו את העולם בשוד ורצח, הרג ואבדן, עד כי יכלו ויאבדו באפס תקוה, והנה הכל שוה, כאשר השנאה תשתרר באשר היא שם, אם בכללות תבל האנשים או בחוג קטן אחד בתבל, במדינה, בעיר, בעדה, במשפחה, בבית, בחוג אוהבים ובכל מקום, אשר שמה ינוו שני אנשים יחד וימלאם לבם, לגרש את ״השלום״ ולהשליט את ״השנאה״, שהיא מות ומשכלת.
לכן אוי לאיש, תקרא התורה, אם ״ילך רכיל, אם יתן איש דופי בעמיתו וישליך שקוצים וינבל ברוח ונפש איזה איש את תמונת אחיו ויבזה צלמו בלבו, או ידבר עליו ״לשון הרע״ — ״אוי ואבוי בכפלים, אם הנך מתהפך למלאך זעם ״לספר לאיש, את אשר או רעו חשב או דבר עליו, לעשות לו רעה״ — אתה תמחוק בזה מלבו את רשמי הציור של ״האהבה והידידות״, אשר התחקה בלב ונפש רעך על אדות רעהו ותהפכם ״לאיבה ותחרות״ — או אם תתאמץ, להחזיק ולהאריך את שלטון ״השנאה״ בין אנשים, תחת להשתדל, כפי שהיא חובה עליך, לקרב את הלבבות ולזרוע לאט לאט את זרע — ״השלום״ על תלמי לבביהם — אוי ואבוי לך, ולו גם אמת תדבר, אם אך תפריע ותגרש בחמת לשונך זאת את ״השלום״ ממדינה, מעיר, ממשפחה ומבית אב, או משני לבות אנשים, אשר מבלעדיך אמנם יכלו לחיות בשלום ורעות, או אם בעת, אשר התרופף השלום ביניהם, ואתה אמנם יכולת בהשתדלותך לעשות שלום ביניהם עוד הפעם, ולקשור לבבם בשלום ואהבה, והתעלמת וחדלת מזה, אוי ואבוי לך, הנך נצב אז כצר ואויב נגד אשר האדם, כצר ואויב בעולם ה׳ — הנך אז ״קללת״ חוג חברתך, על ידך כלה ונחרצה להאחדות, להשלום, להנאמנות והאהבה, שהמה תנאי כל חוג חברת האדם, לעבור ולהבטל מן העולם, בעוד על דגלך יחנו ואתה המפקד על צבאות כל מדה לא נכונה, שנאה, קנאה, איבה, ריב, נקמה, אסון וחטא — גם מובן מאליו, כי למען ישוב האשר והשלום, להתקיים בתבל, נפשך דרושה להכרת מארץ החיים — ושמך ימחה מחברת האנשים, לכן שמר לך, לבל תהיה ״קרח״ בחוג חברתך ולבל תהיה אחריתך נכרתה מקרב עדת ישראל!! —