יב: אסור קללה.
ומקלל אביו ואמו מות יומת (שם כ״א י״ז).
כאשר רעת הלב תבוא בין המצרים ובראותה, כי קצר כחה ולא תוכל להרע, לבלע ולהשחית את הדבר השנוא ממנה בפועל ומעשה, אז ״הרצון״ יביע רוחה בדבור — את הכליון חרוץ, אשר יאבה ״לב רע״ ברשעתו, להוציאה לפועל, אבל מאפס יכולת, לעשות תושיה, ישלח לשונו בזעום נפשו ובדבר שפתים ידרוש ויבקש, כי יאבד מארץ החיים וגם זכר לא יהיה לו, אף יקרא ״ליכולת ה׳״, הכל יכול, שהוא אמנם כליל האהבה והשלום, להיות אחי־עזר או חבר לאיש משחית זה, להפיק זממי לבבו ולבצע אמרתו, לכלות לאבדון את שנוא נפשו ולהרנין לבבו, עת נקם יחזה — דבר שפתים, לבלע ולהשחית היא ״הקללה״ — נורא ואיום הוא האדם, עת נראהו בעשותו איזה דבר בליעל, אבל עוד נורא ואיום, נבזה ונמאס מזה, יתראה לנו עת נשמעהו, כי מוציא הוא דבר קללה מפיו; יען כי באופן הראשון, הלא למצער יודע ומכיר הנהו את הגבול ליכלתו ״להרע ולהשחית״, אבל באופן השני, הלא אין מעצור לרוחו ויוכל להביע את רשעת לבבו בלי כל קץ וגבול, אף ירחיב ויעמיק את קללתו, בה במדה, כפי אשר יתפשט דמיונו, עד לבלי תכלית, להשליט על ידו את משאלת לבבו, לקלל את רעהו קללה נמרצת, ואדיר חפצו הוא, כי יבוא הקרץ וכליון חרוץ עליו, וגם תקומה לא תהיה להמקלל, ולכן באופן הזה תתראה ביחוד ״הרשעה״ בעצם אכזריותה ובחצי זעמה, כי תראה ע״י ״הקללה״ את אותותיה אותות, כי לו רק היתה לה היכולת לזה, כי עתה לא נבצרה ממנה כל דבר משחית, לחבל את רעהו ולהשמידו מתחת שמי ה׳. לו רק היתה מנת גורל האיש השנוא לו בידו — לכן רעה ומרה היא ״הקללה״ בפני או שלא בפני השנוא, אף איומה ונוראה היא הקללה ביחוד, כי לרוב המקלל יקרא לו את ״יכולת ה׳״, הכל יכול, להיות לעזר כנגד רפיונו ולבצע מזמת לבבו, אך על כלם איומה ונוראה היא ביותר ״הקללה״, אם אתה ברעיונך תחשוב רעה גם תחרוץ כליון חרוץ חלילה בקללה על אלה האנשים שנתנו לך את מציאותך בתבל, או על אלה, שהמה הנם באי כח הכלל, לכלכל ולהחזיק את מציאותך בה, כמו: אב ואם, שופט, ממשלה ונסיך — לכן אל תקלל!! — (ח״מ כ״ז, י״ד רמ״א).