א) לכן מצות ״לא תעשה״ הראשונה מהבריאה הלא היא, ״לבל תשחית״ כל דבר כקטן כגדול, מעץ מאכל, אשר ברבות הימים יוכל להשיב גם את נפש נכדיך. עד הדבר הקל שבקלים, אם אך יועיל לאיזה שמוש גם מחוט ועד שרוך נעל אל תשחית לריק — באמר אחד, כל דבר המוכשר עוד לאיזה שמוש של תועלת, אל תשחיתהו.
ב) אבל ״השחתה״ איננה נקראת זאת הפעולה בלבדה, בעשותך את הדבר בלתי מוכשר עוד אל שמוש התכלית, אשר נועד הנהו לזה, כי גם זאת נחשבה להשחתה, להשתמש לאיזה תכלית עם דברים מרובים ויקרי ערך, באופן אם להגיע אל התכלית הדרושה יספיקו גם דברים מעטים ופחותי ערך, או אם התכלית איננה שוה בנזק ובמחיר האמצעים והשחתה היא.
ג) לעומת זה ההשחתה תחדל מהיות עוד השחתה וכליון, גם נחשבה לפעולה ושמוש בהשכל ודעת, אם ההשחתה בעצמה היא נחוצה אל תכלית גבוהה ומטרה יקרה.
משלים:
אל א) בכלל כל השחתה מבלי שום תכלית.
אל ב) לכרות עץ מאכל, להשתמש בעצו, לעשות קורות אם נמצא לך עץ, אשר איננו עץ מאכל (אילני סרק) — לכרות עץ פרי רק בגלל לפאר וליפות ביותר את הגן, במו כן לשרוף איזה כלי אומנות לתכלית ההסקה, או להדליק ולהאיר בחומרים, אשר יוכלו להשתמש עמהם לתכלית אחרת נכבדה מזאת, לשרוף עצים יותר מהנדרש, להשתמש בדבר יותר מהנחוץ וכדומה, לאכול יותר מהנדרש וכדומה.
אל ג) לכרות עץ מאכל, אשר יביא נזק לעצי פרי ונטיעים יקרים אחרים, אם השמוש בגזע עץ מאכל יש לו תועלת ומחיר יותר יקר מהפרי, אשר נוכל לקוות ולהשיג ממנו, ואשר מפני זה עץ כי יזקן ונס לחו ויביא פרי אך מעט מזער, נוכל לחשוב אותו לעץ לא מאכל. — בחסרון עצים נוכל לשרוף גם כלי אומנות לשמור בזה את גוף האדם הנפגע מקור והצטננות, לכרות עצי מאכל למען השתמש בשטח המקום, לבנות בית וכדומה. (ראה רמב״ם הלכות מלכים פרק ו׳ י״ד קט״ז ד׳ בט״ז ומסכת שבת ס״ז ע״ב מי רוטרא) ראה גם ע״ד האיסור של סרוס בהמה ועוף (ויקרא כ״ב כ״ר, אה״ע ה׳ י״א ועוד).