כבר נזכר, כי המת נקבר מתחת לאדמה ושמה יביאו אותו במגע מבלי מצוע בעפר האדמה, ואופן משכבו הוא, להיות מושכב על גבו כאיש ישן ופניו למעלה. בעד כל מת יעשו קבר טיוחד. לדופן בעד כל קבר ישאירו למצער שלשה טפחים, אבל ילדים קטנים יוכלו להקבר יחד עם אביהם או אמם או אב ואם זקניהם, וזה הכלל ״כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו״ (שס״ב). לפנות מת מקבר קבוע יוכלו רק אז בכדי לקברו אצל אבותיו או בארץ ישראל, אבל אם בעת הקבורה לא יעדו, כי יהיה נקבר שמה בקביעות, אז יוכלו לפנות את המת לתכליות אחרות. אם הקבר בלתי בטוח משטף מים או יראים פן יוציאוהו מקברו, אז החובה לפנות את המת משם. אין מוליכים את המת מעיר שיש בה בית הקברות לעיר אחרת, רק אם צוה לפני מותו להוליכו ממקום למקום. הנסרים, אשר ימצאו בבית הקברות, לא יזיזו אותם ממקומם בעוד, יוכל היות, כי המה נסרים מקבר — כל אלה יוצאים מהחובה, אשר עלינו לתת כבוד למעטה הרוח של אחינו האדם (שס״ג). על בה״ק או בד׳ אמות של מת אל יהלכו בתפילין, בציצית ובספר תורה מגולים ואל יתפללו ואל יקראו דבר מן התורה (זולת לכבוד המת), לבלי להראות מלואי חובות החיים במקום ששוכבים הנפטרים, אשר המלואים האלה חדלו מהם (לועג לרש), אבל רחוק ד׳ אמות מבה״ק, או מהמת קורא ומתפלל (שס״ג). כל מעשה נגד הכבוד או של בזיון, כל קלות ראש כמו: אכילה, שתיה, קריאה, לחשוב חשבונות וכדומה, אסור לעשות על בית הקברות, כמו כן לרעות בהמות, ושאר הדינים ראה י״ד שס״ה.