את המגן והמחסה הזה כונן ה׳ ברגש ״תומת אדם״, אשר יקיץ ויתעורר בקרבו עת יתפרצו בלב האדם נטיות בהמיות לא טהורות, עת הבהמה בו תגבר חילים, וכל עוד רוח האדם לא נדעך בקרבו בשלימות, הנה הרגש הזה יתפעם בקרבו ויתמכר להיות שומרו וצלו של אצילות האדם. הרגש ההוא הלא היא ״הבושה״.
״הבושה״ תתעורר להגלות תמיד, כל עוד לא נהפך להיות חדל — ושפל — אישים ותזהיר כל איש ותיסרו מוסר כליות ותאלפהו בינה, כי אכן יש תעודה לאדם, שהיא גבוהה ונשאה מאשר לשאר יצורי התבל ומלואה. היא תטה למוסר אזנו ותלמדנו, כי חלילה לרוח האדם באדם, להתהפך לבהמה וכי נהפוך הוא, על רוח הבהמה, אשר באדם, לעלות ולהתרומם גם היא להיות ״אדם״ במעלתה, והגוף יהיה כלי יוצר, להשלים על ידו את תעודת ה׳ אשר ברוח האדם. ״הבושה״ היא הקול קורא אל הרוח הטהור, אשר תורהו ותבוננהו, לחדול ממלחמת היצר — היא היא גם הדמעה אשר תקוה סביב בת עין הנעצב והמתאבל בהביטו על שדה המערכה, אשר על במותיו תומתו נפלה חלל ונספה במלחמה — היא תלמד לאדם, כי יפנה ויסיר את עינו מהביט בכל דבר בהמי הנמצא באדם, גם להרחיק את מבטה, עת ידרש לאדם לעשות את צרכיו הבהמיים של הגוף, למען לא יחשוב האדם את עצמו, כי בהמה הוא לו ולבל יתרגל במראה עיניו על כל אלה, פן יבוא לכבד ולהוקיר בקרבו רק את הבהמה ולהסיח דעתו ולשכוח את רוח האדם, שהיא נשמת חייו.
כאשר רוח הבהמה באדם קנתה לה את הנצחון הראשון (חטא עץ הדעת), אז התעוררה בקרבו השומרת הנאמנה של האדם הלא היא ״הבושה״ ותלמדהו לכסות את בשרו, והאב הרחמן, המחנך העליון, אבי האדם נתן תוקף ועז לרגש הזה ויתן לו עזרתו מקדש (בראשית ג׳ ז׳ גם כ״א) ותהי הבושה שומרו וצלו תמיד.