והנה את אשר הואיל ה׳, לכונן באדם בבריאותו, כי יצק ברוחו את רגש ״הבושה״, גם נתן בחסדו עז ותעצומות לרגש הזה (ויעש להם כתנות עור וילבישם) הביע אמר לטובת האדם גם בתורת קדשו, לקיים ולקבל בחייו את דברי אלקים חיים. ״גם כאשר תלך ותסע בשדה, במקום ששם בתי אדם אין, גם אינך מוכן שמה לפעולות אנושיות, אף רחוק רחוק הנך אז מחברת אנשים ומהנמוס והמנהג שלהם — גם בעת תצא למלחמה על אויביך, אשר אז תשים כל מעינך, למצוא תחבולה, להגן על חייך, היקרים לך מכל יקר, ומחשבותיך אז מחשבות בעצה וגבורה למלחמה, בעוד הנך אלץ להחלץ ולהיות חמוש כחיה טורפת, למען תעוז ידך על אויבך ולהתגבר עליו, ואשר במצב כזה הלא בנקל תוכל להיות בהמה לך בנוגע לצרכיך האחרים — אבל גם באופן ובמצב כזה, אל תשכח — כן תצוך התורה — כי כל פעולותיך דרושות, להיות פעולות אנושיות, לכן בכל מקום, אשר תכונן לך איזה מעמד ומצב, אף על זמן מצער לפעולותיך, פעולת אנוש, עליך להכיר ולהוקיר את מקומך, ולדעת, כי גם המקום יההואא מקום קדוש הוא לך, לכן תצוה לך התורה, כי ״מחניך״ יהיה קדוש ולא יראה בך ערות דבר. אל תעשה איזה דבר בהמי במקום, שהנך נקרא בו לפעול ולעשות פעולה אנושית, ואל תתן לעין רואה, להתבונן בך דבר, אשר יזכיריך על אדות צרכיך הבהמיים — ״כי ה׳ אלקיך מתהלך בקרב מחניך״ — ובכל מקום, אשר תקבע ותעריך שמה את מחנך ומצבך, לפעולת אנושיותך, שם מתהלך ה׳ אלקיך, ה׳ עמך תמיד — בכל מקום — מסביב לך — בך — בכל הנך רואה את רשמי פעולתו ושלטונו ובכל עת תמיד הנך משתמש עם מעשי ידיו, ואתה בעצמך כלך כליל הנך יצור כפיו, בכל נשימה ונשימה מנשמת אפיך, בכל מעשיך, מחשבותיך, רעיוניך ורגשותיך, דבורך ופעולתך, התחרותך והנאתך, עליך רק לעבוד את ה׳, אותו לבדו. את ה׳, אשר עיני השגחתו משוטטות בכל ובכל רגע ובכל מקום ישקיף עליך ויראך, לכן עליך לכונן כל דבר, כי ישאו עליהם את חותם תכנית אנושית אלקות, ואת הבהמה אשר בך תכניע ותכונן גם אותה באופן כזה, להיות רק כלי תשמישך וסרה תמיד למשמעת רוחך — עליך לכבד את רגש ״הבושה״ וכסה את מערומי גופך, לבל יראה בך ערות דבר״.