עתה הבה נתבונן, אם בעת עשית צרכיך, שאז הנך אנוס להיות בהמה לך, ובכל זאת הן החובה עליך ככל האפשר, להיות איש באנשים ולכסות מערומי גו{פ}ך גם בפני עין הגוף — הנה נקל להבין מה רע ומכוער הוא הדבר לזלזל בדבר היותר חשוב והיותר נעלה באדם, לחלל את הכלי הטהור והקדוש בעד שמוש רוח האדם — את ״הפה״ ולטמא אותו בכל נבזה ונמאס, גם לעשות אותו כלי תשמיש, להעביר על ידו ולהכניס ברוח האדם פגולים בהמיים — מה נבזה ומשוקץ הוא לנבל את ״הדבור״ ולטמא אותו — את הדבור, שהוא אמנם דרוש להיות קדוש וטהור ונועד רק בעד רוח ה׳ אשר באדם, לחשוב את הפה ככלי ריק, נתעב ונאלח, ולהביע אמר ולקחת דברים באמרי פיך בענינים בהמיים — להמית על ידם את הבושה והצניעות — מה נקלות והשפלת בבואך, לגלות בדבורך את אלה הדברים, אשר ״הבושה״, שהיא השומרת הנאמנה בעד ״הצניעות״, אשר היא תצוה עליך לכסות אותם באדם!! — זה הוא החטא והעון אשר חז״ל יקרא אותו בשם: ״נבלות הפה״, שעל ידה אמנם הפה יחלל, יבוזה ויבול כעלה נובל. אוי לדור, אשר הדבור בו איננו קדוש וטהור, אשר בני העלומים ישתובבו ויטמאו את ניב שפתם, עד כי גם רוחם ונפשם ימצאו ענג ושמחה להגות בענינים בהמיים, ולמען הפיק זממם לגלות את ״החציפות״ לזולתם ישתמשו ״בדבור פה״. אוי לזמן, אשר בחוג הצעירים לא יוכל עוד הדבור הטהור למצוא מסלות למו, יען כי מחשבותם כל היום בהרהורים רעים, עד כי ינבלו גם את ״הדבור פה הטהור״, להכניסו בחוג חיי עגבים ולדבר נבלה — אוי ואבוי, אם גם העתיד שלהם יהיה טבוע ביון מצולה של כל טומאה וחלאה נבלות ודופי — ואתה עלם! עלם בן — עמי! הגם אתה חפץ תחפוץ לטמא ולנבל את עצמותך הטהורה בתכונתה, שהיא דרושה להיות נקיה וטהורה — בדבר שפתיך?! החפץ תחפוץ לגרש ממך את ״הבושה״, עד כי תחדל הבושה מכסות עוד פניך מבלי תתאדם עוד מכל משמע דבור נבלה גם קרבך לא יתגעש עוד, עת תקשיב את כל אלה, אף הנקל בעיניך להרגיל את עצמך בזה, למען תוכל גם אתה להעביר על דל שפתיך כל דבר פגול? אהה! אם פניך עוד לא יאדמו ובושה לא תכסם, בשמעך ניב שפתים מכל פה דובר נבלה. אם רגש הבושה עבר ובטל ממך, אזי עוד מעט גם לא תבוש ולא תכלם עוד לעשות נבלה! עלם! ברח לך מאחוזת מרעים כאלה, ממושב לצים, מחבר רע, אשר ינבל לשונו. ״נבול פה״ הוא ארס ורעל, אשר בו ירעילו בנים משחיתים את לב ונפש בנים תמימים. משמע הדבור של נבול פה יטמא את הרוח ויטמטם את הלב, רוח הבהמה אשר בך יעלה מעלה, גם ינתק את מוסרות רוח האדם, עד אשר יתפרץ מסגרותיו לפרוע פרעות, ואתה תרד ותטבע ביון מצולת החטא והעון — ברח לך! — ואתם אבות ואמהות! אם יקרה בעיניכם תומת לב בנכם ובתכם חדלו לכם מהשמיע באזניהם אף שמץ דבר, אשר לא טהור הוא — גם הרחיקו מביתכם והוציאו ממנו כל איש המתאמר, כי אוהב ביתכם הוא, איש אשר לא יעצור לשונו מדבר דברי נבלה — האם אוהב ביתכם הוא זה? חלילה! — הן איש כזה לא אוהב רק ״צר ואויב״ הוא, אשר כונן להשחית את צאצאי מעיכם, את נטעי שעשועיכם אלה!! —