טו: נדר, נדבה ושבעת אסר.
איש כי ידר נדר לה׳, או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו, ככל היצא מפיו יעשה. ואשה כי תדר נדר לה׳ ואסרה אסר בבית אביה בנעריה. ושמע אביה את נדרה וגו׳ ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה, או מבטא שפתיה, אשר אסרה על נפשה וגו׳ ונדר אלמנה וגרושה, כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה וגו׳ כל נדר וכל שבעת אסר לענת נפש, אישה יקימנו ואישה יפרנו. ואם החרש יחריש לה אישה וגו׳ ואם הפר יפר אתם אחרי שמעו ונשא את עונה (במדבר ל׳ ג׳).
כי תדר נדר לה׳ אלהיך, לא תאחר לשלמו, כי דרש ידרשנו ה׳ אלהיך מעמך, והיה בך חטא. וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא. מוצא שפתיך תשמר ועשית, כאשר נדרת לה׳ אלהיך נדבה אשר דברת בפיך (דברים כ״ג כ״ב).
לא בעבור זה, בעבור, כי השמוש הנכבד עם נדר ונדבה וכדומה, וכפי אשר נראה בזה, שהנהו בגלל השגת השלטון והמשרה על רוח הבהמה הפנימית שבנו, הננו מצרפים את השקפתנו עליהם במערכת ״החוקים״, רק ביחוד, כפי אשר נוכח לדעת, הנדרים אמנם שייכים המה במלוא המובן אל המערכה הזאת, מפני היותם באמת חוקים גמורים. — הן, לפי השקפתנו, החוקים הן המה פקודי — יה אלה, אשר בהם יתגלה ה׳ בתור מעוז ומחסה בעד כל הנמצאים, אשר לפי הנראה נכנעים המה תחת שלטון האדם ורצונו בלבד, מהאדמה בעצמה, עד הכח הפנימי היצוק באדם, להיות שומרם ומגנם משרירות לב האדם, הלא אם כן, אין אף חוק אחד, שהנהו כה מתאים ביחוד, להיות נמנה אל החוקים כמו ״החוק״ הזה, אשר בו יופיע ה׳, להיות מעוז ומחסה בעד ״דבורנו״ נגד ״עצמנו״, בעוד ה׳ — ידרוש מאתנו גם יחובבנו לכבד את ״דבורנו״, לכבד את עצמנו ״בדבור׳, שלנו, אף באופן כזה, כאשר לא ישתתף בו שום זכות וקנין של איש זולתנו.