אמנם אסור ההתחתנות עם אינם יהודים יוכל לעבור ולחדול, אם אלה יכנסו בדת ישראל ויקבלו עליהם את תורת ישראל ומנהגי חייו — אבל בדבר ״הגרים״, מה גדולה היא הזהירות והשמירה, אשר נתנו ונמסרו לנו, איך להתנהג עמהם באופן כזה — הן חלילה לנו לדבר על לב איש אינו יהודי ולפתות אותו, כי יקבל עליו את הדת הישראלית, אף לעשות שום השתדלות קלה מצדנו לזה, ונהפוך הוא, כי אם גם האינו יהודי מעצמו התעורר מרצונו, לבוא בברית היהדות, החובה עלינו, לקחת עמו דברים וליעץ לו, כי יחדל מחפצו זה, ועלינו לתאר לפניו ולבאר לו, כי אמנם עתה במצבו זה, אם אך יקיים את השבע מצות הנהו ״צדיק וחסיד מאומות העולם״ ומה זה ועל מה זה יחפוץ להעמיס עליו עול כבד של תורה ומצות חדשות כאלה לו, אשר איננו מוזהר עליהן על פי מולדתו ועמו, וכי תעודת העם, אשר יחפוץ להלוות אליו ולהיות נספח עמו, הלא היא למסור עצמו במסירת הנפש ובתקרובת חייו, לסבול צרות רבות ורעות בדרך חייו, המלא לרוב יגון ואנחה עד עת מצוא, ורק השגת גודל רוחני ושפע חיים רוחניים, רק היא היא מנת גורל ישראל, גם עלינו לבחון ולבדוק את תמצית כונת ״הגר״, בבואו להכנס בדת ישראל, אם אין לו שום כונה צדדית, אשר בגללה גמר אמר, לעשות כזאת, עד כי מפני זה בימי האשר של עם ישראל, לא קבלו אליהם כל ״גרים״ כלל, מדאגה מדבר, פן מפני תכליות חיצוניות גמרו בני העמים להספח אל קהל עדת ישראל, ואף את אלה הילדים, אשר בילדותם עם הוריהם התגירו בהגיעם לשנות העמידה ברשות עצמם נתנו להם החופש, לשוב אל עמם ודתם — גם הכניסה בדת ישראל דרושה להיות ע״י ״למוד״ ״מילה״ וע״י ״טבילה׳, שהיא תרמז על שיבת הדבר הטבול אל מקורה הטהור, אף בזמן שבית המקדש היה קים ע״י ״קרבן״, שהוא מורה התקדשות ותקרובת הנפש, ושאר הענינים בזה ראה י״ד רס״ח רס״ט.