האיש אשר יעשה דבר למרות החלטות הסנהדרין והבתי דין, שהמה עמודי הדת והמסורה בישראל, אם בדבר הנוגע אל
א) דאורייתא או הלכה למשה מסיני, הלא היא התעודה האלהית המסורה לישראל מסיני, להיות להם הלכה למעשה, כמו התורה שבכתב, אם הראו לדעת זאת בעדנו על פי המדות המסורות ג״כ בע״פ, כי יש לאלה יסוד ושורש בתורה שבכתב, מפני, כי באופן כזה יכלו ביותר, להחזיק ולכונן את המסורה שבע״פ, לחזק ולאמץ אותה ולכונן כל זה על מוסדות נאמנים, אם בהמשך הזמנים נפל איזה ספק בדבר, או ההלכות המסורות רק בעל פה מבלי כל זכרון ומראה מקום להם בתורה שבכתב.
ב) או ע״פ הכללים המסורים, אשר על פיהם אדות אופנים מיוחדים ובעומק הדרישה וחקר דבר שלהם בתורה החליטו ופסקו דבר להלכה ולמעשה.
ג) או ״סיג וגזרה״, הלא הוא, כי יש אשר הכניסו חכמינו ז״ל את המותר, העומד בקרבת האסור, להציגו ולהכניסו בגבול האסור, להבטיח בזה את מלוא החוק של התורה והמצוה בעצם תומן ע״י שמירת הגדר והסיג, לבל יוכלו בנקל לעבור עליהן.
גם ד)״תקנה״ הלא הוא, את אשר אזנו ותקנו חכמינו ז״ל תקנות נאמנות בגלל שמירת התורה, כפי שנמצא כל דבר לאשורו במשנה ובגמרא — אם האיש ההוא ירהיב עוז בנפשו, לעשות איזה דבר נגד ההחלטות האלה, או, לבלי לקיים את החובות המוטלים עליו על פיהן, האיש ההוא עובר הוא על מצות ״עשה ולא תעשה״ הנזכרות, האמורות לנו מה׳ בתורתו — (אבל יען אמרות אלוה בתורה שבכתב ושבעל פה המה נוסדים ומכוננים על עצם הדברים, אבל את אשר קבעו חכמינו ז״ל בתור ״גדר וסיג״ לא מעצם הדברים יצאו, רק מתכונת המלואים של המצות האלה, לכן חכמינו ז״ל בעצמם הציגו לפנינו את הכלל הגדול ״ספק דאורייתא לחומרא״ ״ספק דרבנן לקולא״, יען באופן הראשון האפשרות אל שני הצדדים, לעבור או לא לעבור, עומדת היא שוה בשוה, אכל לא כן באופן האחרון) (ראה חוקים פרק ט״ז).