א: קדושין
בכל ענין, אם ידרש לתת לאיזה דבר את המושג שלו בדבר איזה תכונה, להיות מקובלת בחברה האנושית, יעשו זאת ע״י ״הדבור״ שהוא יבטא את המושג ההוא וייעד אותו, למען מאז והלאה יהיה הדבר נושא את המושג ההוא בעד האדם, וכמו אדם הראשון, אשר נתן שמות לכל היצורים, ויקרא לכל אחד את ״השם״, אשר יתאים עם היחס אשר לו, בנוגע אל האדם, ולכל אשר קרא האדם את השם, כן נשאר הוא להיות שמו, לכן גם עתה יכבוש האדם את התבל ע״י דבורו, את תבל הקנינים ביחס שאליו, וע״י ״השם״ אשר יקרא לדבר ההוא יחתום עליו האדם בניב שפתיו את חותם תכניתו, ואין דבר, שעל האדם כה, להוקיר ולכבד, כמו התכונה שנהנה להדברים ע״י ״דבור האדם״ — לכן כל זכות נוסדה היא על המושג ההוא וחות דעת המושג ההוא הלא הוא ״הדבור״ — אבל, לפי הכלל, נדרש הוא, כי ילוה אל הדבור שהוא חולף ועובר גם כן איזה פעולה חיצונית, שהיא תתן תוקף ועז, למען יתגשם הדבור לתת לו הארכה וקיום — את הדבור יקימו ויחזיקו לכל העתים והזמנים ע״י הכתיבה (שטר), או למשל אצל העברת הקנין ומסירתו אל בעלו החדש, ע״י קבלת הגמול והתשלום (כסף), או ע״י פעולה של סימן הבא תמורת תשלום גמול (חליפין), או בשלישית ע״י הפעולה, שהיא מתאמתת עם התכונה החדשה, אשר מאז והלאה ישא הדבר עליו (משיכה, חזקה) ראה למעלה (משפטים פרק ד׳).