גם באופן הזה בעת ידרש לאיש, לקבל על עצמו תכונה חדשה, כאשר ידרש לאשה, להתקדש, להיות שיכה ביחוד רק אל בעלה לבדו ועל הבעל לקדש את האשה, להיות מאז לו לבדו, אזי הקדושה הזאת תתהוה גם כן ע״י ״הדבור״ וע״י ״הפעולה״, אשר על ידה הדבור יתגשם (פערקארפערט).— האשה שייכה רק לבעלה בלבד, למן העת, אשר נתן לאשה בפני שני עדים כשרים ונאמנים פרוטה מקנינו ואמר לה: ״הרי את מקודשת לי ב... זו כדת משה וישראל״, ואחרי אשר האשה קבלה ברצונה הטוב את אשר נתן לה. — ״מקודשת״ הוא המושג העצמותי, שהוא ייעד את תכונת האשה, ויביע אמרתו עליה, כי היא ״אשת איש״, יען מעת ההיא והלאה האשה נלקחה, להיות מובדלת מכל איש אחר, ולהיות שייך רק אל האיש היחיד ומיוחד, אשר קדש אותה לו לאשה. — את נוסח אמירת הקדושין יאמר הבעל — יען האיש, הלא הוא השליט והמנהל של הבית, לכן הוא יקדש אותה לו לאשה, ומפיו מאמר הקדושין יאמר הוא, בעוד האשה, תתמכר מני אז אל הנהגת הבית שלו ותתקדש אל מלואי תעודת החיים, כפי מצבו, כפי המשרה השומה עליו וכפי אשר תהיה לאל ידה וכחה להיות צופיה הליכות הבית. — הבעל נותן לה דבר, שיש לו ערך מה מהונו ולשם אות יציג לפניה את סכום תוצאות עמלו ויגיעו, אשר מאז והלאה יהיו שייכים גם לאשתו ולביתו, והאשה בגלל זה תתקדש ותתמכר אליו בשלמות — אבל עליה, לקבל את זאת ברצונה הטוב, יען כי לא נוכל לשום איש להכריח, כי יקבל עליו מאיש אחר איזה תעודה שהיא נגד רצונו, וכמו שלא יוכל האדם ליעד איזה דבר, להיות תחת שלטונו והדבר ההוא איננו שלו.— מעשה הקדושין דרוש להיות בפני שני עדים כשרים ונאמנים לעדות. — ״עד״ (מהמלה ״עוד״ התארכות (דויערן) ונתינת הקיום לדבר) הלא הוא, זה האיש, אשר בחושיו יחוש וירגיש תמיד כמו בשעת מעשה, את הדבר אשר בעוד המעשה הנעשה בו הוא חולף ועובר לכן העד יתפוש ויחזיק את הענין ברוחו, גם ע״י עדותו יתן להדבר החולף ועובר את ההארכה והתקומה; אולם רק זה האיש, אשר יוכל להבין ולתפוס ברעיונו את היחס ההוא בברור גמור, באופן, אם נמצא הנהו מחוץ להיחס וממעל להיחס ההוא — והנה לכל דבר זולת אנשים והיחוסים שאינם בעצמות האדם, העמד האיש הפרטי לבד, אבל ממעל לכל ענין של עצמות האיש הפרטי העמדה ״חברת האדם״ — על כל הדברים זולת האדם, יוכל האיש הפרטי לבדו להיות ״עד״ ולהעיד עליהם בנוגע לדבר של אסור וכדומה, אבל בנוגע לעצמות האדם תוכל להביא עדותה רק חברת האנשים, ובאי כח החברה המה ״חבר אנשים פרטיים״ ולמצער ״אנשים שנים״ — דבר התכוננות האישות נחשב בתור יחס גבוה ונעלה, גם קרוב ביותר אל חברת האדם, ומפני זה, אם לא היתה התכוננות האישות בפני שני עדים כשרים ונאמנים, אזי אגודת האישות כלא נחשבה — אל עדות כזאת כשרים המה רק: אנשים בני חורין (כי רק אלה יוכלו להיות באי כח חברת האדם), אנשים שהגיעו לשנות ״הבגרות״ (מינדיג) על פי תקופות השנים כדת התורה. עדים שהמה בריאים ושלמים בחושיהם ובשכלם (אבל לא עורים, אלמים, חרשים ומשוגעים), גם העדים דרושים להיות מבני דת אחת (אבל לא אינם יהודים) גם אנשים שהנהגתם כשרה וישרה, עדים כאלה שעומדים המה בהחלט מחוץ להיחס ההוא (אבל לא אם המה קרובים אל אחד מהצדדים), עדים שיוכלו, להציע עדותם בתור שתי דעות מיוחדות (אבל לא עדים שהאחד עם השני קרובים זה עם זה עד מדרגה ידועה), (ראה ח״מ ל״ג — ל״ה כ״ו).