כמו כן הזכיות והחובות המשותפים היוצאים ממושג הבית, החלק מהם דאורייתא והשאר תקנת חכמים, אשר קבעו אותם עבורם והמה נקראו בשם ״תנאי כתובה״, הלא המה, זכיות וחובות, שהמה תלואים בתנאי הארכת חיי הנשואין ועל ידם הנם נתונים בלי אמצעי.
בעת אשר הבעל יכניס את אשתו אל ביתו, יקבל עליו בשתיקה עשרה חובות וארבע זכיות. השלשה מהחובות המה דאורייתא (שארה כסותה ועונתה) (שמות כ״א י׳) ושאר החובות וארבעת הזכיות המה תקנת חכמים.1זכות הירושה לפי דעת אחרים היא דאורייתא. —
החובות האלה הם :
א) כלכלת הגוף.
ב) הלבשה והנעלה.
ג) עונת האישות.
ד) כתיבת הכתובה.
ה) רפואת מחלתה.
ו) פדיונה אם תהיה שבויה.
ז) קבורתה.
ח) ההארכה של יחס הבית, אחרי מות הבעל, כל עוד תשב אלמנה.
ט) החובה ביחס ההוא נגדה בעד בנותיו אתרי מותו, עד עת תארשנה לאנשים — אירוסין.
י) היתרון שיש להבנים של שניהם בזכות הכתובה, לרשת אותה, מלבד חלקיהם בירושת נחלה.
השלשה חובות הראשונים המה דאורייתא והשבעה האחרונים המה דרבנן.
הזכיות שיש להבעל על אשתו הן:
א) על מעשי ידיה.
ב) על מציאתה.
ג) להנות מהנכסים הפרטיים שלה.
ד) על ירושת נחלתה.
חכמינו ז״ל סדרו את הזכיות האלה, לעומת החובות המוטלים על הבעל הנזכרים, הלא הוא ״מעשי ידיה״ בתור גמול ותשלום בעד ״שארה וכסותה״, הנאת נכסיה לגמול פדיונה, וירושת נחלתה, גמול קבורתה. והנה בנוגע אל מעשי ידיה, בהיותם בתור גמול בעד מזונותיה, אזי אם בחפצה כי יהיו שייכים לה, תוכל האשה, למחול על זכות המזונות שלה, מבלי לקבל אותה מבעלה, אבל לא בהפך, אך על השאר לא תוכל להיות מחילה. הכלל הגדול, אשר היה לחכמינו ז״ל ביסוד מוסד התקנות הללו הוא, למען חזק ואמץ ביותר את אגודת הבעל עם האשה ביחד, גם בענינים החיצוניים, לכן תקנו, כי בנוגע אל הקנין והרכוש, אזי היא תתמסר ביותר אל הבעל ובעבור זה קבעו את החובות הנזכרים על הבעל, ולא לבד החובות היותר נחוצים הנזכרים כבר בתורה, כי גם הטילו עליו גם החובות הבלתי כה תדירים ושכיחים. — (ס״ט).
אל כלכלת הגוף — שארה — יתיחס כל הדבר הנחוץ למזונתה להחזקת הגוף וטהרתו (ע׳). כסותה: מלבוש, מעון וכלי בית (ע״ג). עונתה — סדרו לפי המצב ולפי העסק והאומנות של הבעל, ובאופנים אם נסיעת הבעל לעזוב את ביתו נחוצה היא (ע״ו). מעשי ידיה, הוא לפי מצבה ומנהג המדינה והמקום, וביחוד, לפי הנהוג מאז במשפחתה, אבל נם האשה העשירה לעולם אל תלך בטלה, עליה להיות עקרת הבית וצופיה הליכותיו גם לשים עין ולב על חנוך הילדים ושמירתם והתעסקותה תהיה תמיד בכל דבר מועיל, יען ״הבטלה״, גם בעד האשה, היא אם כל חטאת —
הדברים הדרושים, להספיק את צרכי בעלה טוב לה, לעשות בעצמה, מבלי להשתמש בזה, כי יעשו ע״י אחרים (פ׳).