יב: חליצה.
כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו וגו׳ והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל. ואם לא יחפץ האיש, לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים וגו׳ ונגשה יבמתו אליו, לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו, וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש, אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל ״בית חלוץ הנעל״ (דברים כ״ה ה׳).
אם מסורת ברית הנשואין לא באה לידי תכליתה, אם הבעל מת בטרם יכול עוד למצער, לכונן בדבר מה את ביתו אחריו, להיות בנין עולם, באופן, אם לא נשאר ממנו זרע, אשר בחיי הילד ההוא, יכול היה להאריך עוד בתבל את חייו וקיומו. לכן בעזבו את עולמו במקרה אסון כזה, ערכה התורה, כי זה האיש, אשר עזב את עולמו ובן אין לו, אפשר יהיה לו. להאריך עוד את קיומו על ידי זה, כי זאת האשה, אשר קדש אותה לו, לכונן עמה יחד את הבית, ואשר כבר הסכימה והסכינה עמו, לכונן את הבית ברעיון בעלה, תנשא אל האיש היותר קרוב אל בעלה המנוח, להיות ״יבמה״ לקרוב כזה, אשר השקפותיו על החיים מתאימות ומסכימות הנה ביותר אל רעיון בעלה, שעזב את עולמו, הלא הוא, כי החובה מוטלת על אחי בעלה, ליבם אותה, ועם יבמה זה תכונן יחד את הבית ברעיון בעלה, האח המת של היבם, ולהעביר ולהכניס בקרב חוג הבית ההוא את כל הקנינים, אשר האח המת רכש לו בתור אמצעים, לכונן במו את ביתו. — לכן החובה והמצוה היא על האח החי, שהוא, יליד בית אחד עם האח המת, בהיותם בני אב אחד, ליבם את אשת אחיו המת, ואם כי נשואין כאלה, בעוד שני האחים המה בחיים חיתם, אסורים הנה מפני קרבת שארי בשר; כמו כן באופן אם בנשואי האח המת, לא היה חסרון בנים, אבל בחסרון זרע לאח, שעזב את עולמו, בגלל המטרה הנזכרה, קבעה התורה דוקא מפני הקרבה היתירה הזאת, להיות הנשואין לחובה ומצוה — נשואין כאלה נקראים בשם ״יבום״.