וכמו שתחל בשחר טל ילדותם של בנך או בתך, לנהל ולחנך אותם בחנוך ובמעשה, הדרושים להם לימים הבאים, כן חלילה לך לעזוב אותם לנפשם בהגיע להם התור של החובה בעצמה שלהם בפועל, בעת אשר החובה והמצוה מוטלת עליהם לקיימן בעצמם, והאחריות של מלואם או התרשלותם בהן חלה על עצמם, יען בתקופת העת ההיא ביתר תוקף וביתר עוז מאשר לפני זה, יתעורר בקרבם רוח הבהמה, ואשר מפני זה הוטלה על עצמם החובה בפועל, להתאמץ כי יוכלו עמוד בקשרי המלחמה בין רוח הבהמה והחובה ולצאת כמנצחים בתור אישי ישראל ממערכת המלחמה ההיא, לכן אתה אב אל תעזוב את בנך או את בתך בעת ההיא בעת אשר נדרש לו אז תומך וסועד, משען והוראה, עין רואה ופה מזרז של אוהב ואב גם יחד. — האם חפץ אתה, בעת המסכנה ההיא, לשלח אותו מעל פניך, למען ילך ויכנס בעולם הגדול והרחב, בהיותו בן ארבע עשרה, חמש עשרה או שש עשרה שנה? ההנך חפץ תחפוץ, להעמיד אז את בנך יחידי מול פני המלחמה החזקה, שעליו ללחום בפנימיות נפשו, ונוסף לזה מול פני קרב ולחם, אשר יעריכו נגדו הדוגמא והמשל של הרבה חברים רעים, כל תשוקה וחמדה וכל מדה לא נכונה, ואשר עליו אז לבדו, להתקומם נגדם, לבל יבולע לו? ומה יהיה סוף בנך בהיותו רחוק רחוק ממך ומעין השגחתך? ומה תעשה, אם יתם שם חלילה לגוע ולכלות ולעבור שארו ורוחו באהבת בשרים, בכל מדה רעה, בתאוה וחמדה נמבזה, בקלות דעת ובהתנכרות לעם ישראל? — והיה ברדתו כה ביון מצולה, ובטרם ירד וישקע מטה מטה ורגליו שאול תתמוכנה, והיה אם ברוחו ובנפשו יפריש אז את כפיו אליך, להצילו מרעתו אליך להוציאו למרחב, גם בהאבקו עם המות והמשכלת של השחתת המדות, ובראותו, כי תם לריק כחו יתחנן אליך ברוחו, להצילו מרדת שחת — ואתה הן היית רחוק ממנו — רחוק רחוק — והוא טובע ביון מצולה באין מעמד ובאין תקוה לעלות ולקום עוד. אהה! איככה תוכל אתה האב, להתיצב לפני כס־יה, עת ידרוש ממך דין וחשבון על נפש בנך האובד? חכמינו ז״ל יורו ויראו לנו גם בזה, מתי היא העת, שעליך ביותר לדאוג על עתידות בנך, הלא היא משנת השש עשרה עד השנת העשרים ושתים, ולפי דעת אחרים משנת השמונה עשרה עד שנת העשרים וארבע!! חכמינו אמנם יצוו ויזהירו על זאת, ואנחנו האם לא נדע מה נעשה? אמנם הורים! אם אך יכול תוכלו — אף אין דבר, שהוא כה ככד או נמנע מעשותו, כפי אשר יתראה בתחלה, התאמצו לשמוע בקולם. — זכר נא אתה אב לבנים, הלא ה׳ הוא נתן לך את ״המן״ גם בעד בנך באהלך עד השנת השלש עשרה. האם מאז והלאה קצרה ידו עוד להמטיר לך ״מן״ בעדו? בהיותו גם בן ארבע עשרה, חמש עשרה והלאה, עד אשר בנך יהיה חזק ואמיץ, עד אשר נוכחת לדעת, כי ע״י החנוך והלמוד שלך נהיה מוכשר להיות איש באנשים, למען גם יעצור כח למשול על רוח הבהמה שלו ולכבוש כל צר ואויב הבא עליו מן החוץ, רק אז, הלא בהשקט ובטחה תוכל להכניסו בעולם הגדול והרחב, בלי כל דאגה ועצב, בעוד בטוח הנך בו ולא תפחד עוד!! —
בשנות העלומים הנזכרות, עליכם, הורים, להיות בעד בניכם אלה בתור ״אוהבים וידידים״׳ אמנם בעד הבן והבת בימים ההם אין אוהבים ורעים יותר יקרים ונאמנים מהאב ומהאם — גם להורים אין אוהבים ורעים טבעיים יותר נאמנים ויותר יקרים להם כמו הבנים, עת יגדלו בשנותיהם — לכן גם בעת ההיא הבן והבת כמו באביב חלדם דרושים לחיות בגלוי תחת עיני השגחתכם. לבם יהיה ערום נגדכם תמיד ואת מצוקת לבבם ישפכו בחיקכם, ואם השמים והארץ ירדפו באף את הבנים האלה, או נעזבים המה מברכתם בימי עלומיהם ובשחרותם, הלא באב ובאם ימצאו תמיד אל נכון משען ומשענה מגן ומחסה — ואתם הורים, החפוץ תחפצו להרחיק מכם את האשר הנעלה הבא ע״י אהבה נאמנה כזאת, ולהרים את העטרת תפארת של ברית הידידות בין אב לבנים, אשר אין דוגמתה? ״האהבה״ הזאת תפרח ותציץ ותשוה פרי תמיד, אם אך אתם בשאט בנפש לא תקטפו אותה מקרב לבבכם בחשבכם תועה, כי בעוד נהיו בניכם ״עלם ועלמה״ חדלו מהיות עוד בחוברת עם הוריהם, כמו בעת היותם ילד וילדה. אל תשכחו, כי באופן ההנהגה עמהם אמנם דרוש להיות שנוי נמרץ, יען כי מני אז עליכם הורים, להתנהג עם בניכם כאוהבים וידידים, למען גם הבנים בלב ובנפש חפצה יהיו אוהביכם הנאמנים — ואז — אם תחושו, כי לבב ונפש האבות והבנים כבר דבוקים ומקושרים יחד בברית אהבת עולם — אז תוכלו בהשקט ובטחה גם לשלוח את בניכם מעל פניכם, ולוא יהי גם בדרך רחוקה — יען אם גם הרים ובקעות, ארצות וימים יפרידו ביניכם, אבל המה, הבנים, ישאו בלבבם את תמונתכם וחזות פניכם ישוו לנגד עיניהם תמיד — ובעת אשר יבואו לידי נסיון או אז תתיצבנה לפניהם תמונותיכם — כמו תמונת יעקב אבינו (דמות דיוקנא) לבנו ״ליוסף הצדיק״ — וזכרונכם וחפצם, להיות כדאי והגון להיות בניכם — יהיה למו למלאך הגאל אותם מכל רעה, הפודה והמציל אותם, לבל יטבעו במצולת החטא והעון.
וכמו ע״י התורה והנביאים פעלתם על רוחם ולבם, למען יבינו וישיגו בברור את חובת איש ישראל, כן עליכם, לשנן להם ביחוד בעד מלחמתם עם יצרי לבבם, ובעד סערות חייהם הפנימיים והחיצוניים את ספרי ״הכתובים״, למען, ע״י אמרי אמת אלה הכתובים שמה והקשט והדת הכלולים והאצורים בהם, יתרוממו במעלות רוחם, להחזיק במוסר ולאחוז בחכמה ומישרים, להיות למו שבטם ומשענתם סלה, גם כוכב נוגה למו בדרך החיים, באשר יחנו ובאשר יסעו.