אמנם רק אז הנך מחויב לשים לבך ולעסוק בדבר איזה מציאה, לקחתה אליך ולקיים מצות ״השבת אבדה״, אם אין לך כל ספק, כי הדבר ההוא מובא על המקום ההוא בלי שום כונה מצד בעל הדבר, האובד אותו, אך באופן אם תוכל לשער, כי בעל הדבר הניח שמה את הדבר בכונה, אף משתמר הנהו היטב במקום ההוא, אל תשלח את ידך לקחתו, והכל שוה, אם יש להדבר סימנים או לא, גם אם ספק הוא לך, אם הונח הדבר שמה בכונה או נאבד, גם אז אל תשלח ידך לקחתו — אבל אם לקחת את הדבר והרחקת אותו ממקומו, ויוכל היות כי בעל הדבר היה שמה, ולא מצא אותו, אל תשוב עוד להניח אותו עוד הפעם, ואם יש להדבר סימנים, עליך לצוות להכריז על אודותיו, ואם אין לו סימנים, עליך להחזיקו אצלך, מבלי להשתמש בו — אולם אם לא הרחקת עוד ללכת מהמקום ההוא, עליך להניח את הדבר על מקומו — אבל אם הדבר בלתי משתמר במקום ההוא ואשר יוכל היות כי בעל הדבר הניח אותו על רגע קטן ושכח אותו, אזי, אם יש להדבר סימנים עליך לקחתו אליך ולהכריז על אודותיו, ואם אין לדבר סימן בעצם הדבר ולא במקומו אז הדבר ההוא שייך לך, אם אך ידעת, כי בטח בעל הדבר יאש את לבבו מזה, ואם לא, אזי עליך להחזיק אצלך בלי כל שמוש — אבל אם תכונת המקום בנוגע לשמירת החפץ הוא בספק בעיניך, אזי קח את הדבר שיש לו סימן להכריז על אודותיו, ואם אין לו סימן, עליך להניח את הדבר על מקומו, ואם לקחתו, הניחה אותו עוד הפעם על מקומו.
אולם על הדבר שנוכחת בדעתך, כי בטח נאבד הנהו, ובראותך כי נמצא בו או במקומו סימן, עליך לקחתו אליך, למען הכריז על אודותיו, ואם אין שום סימן אז הנהו שייך אליך, ובאופן אם יש להחליט בברור, שהאובד תיכף ידע, כי אבד את הדבר, ויען כי לא נמצא בדבר שום סימן, אזי ״יאש״ את לבו בטח מזה, אבל גם בזה ראה בסעיף הקודם ובח״מ ר״ס רס״ב. — טעמי הדינים האלה מובנים וברורים.