בכל אלה ובכל האופנים אשר יחייב אותך הבית דין להשבע איזה שבועה, תורה לך התורה ותצוך, כי את אשר הנך מכיר לדעת לדבר נכון, עליך להשבע ״שבועת אמת״, אף היא תחובב אותך להשבע רק בשם ה׳, אל יחיד ומיוחד — והנה כמו להשבע שבועת אמת באופנים כאלה, הנך רשאי גם כאשר נשבע אתה בשם ה׳ לדבר אמת, היא אמנם עוד עדות והוכחה נאמנה, כי בכל לבבך תכיר לדעת את שלטון ה׳ הנאמן על הכל בלי אמצעי, הנה לעומת זה כל ״אלה״, הלא היא כל שבועת שקר, הוא חטא ועון פלילי, בעוד היא כפירה שלימה בשלטון ה׳, כפירה באמתת הדבר, כי אכן ישנה השגחה עליונה, עין רואה ואזן שומעת ויד נטויה, אשר תחלק בצדק ומשפט אשר ואסון, ברכה וקללה, חיים ומות, והכל בחכמה רבה. — שבועת שקר היא ״חלול השם״ הלא היא, כי הנשבע לשקר ימית (מהמלה חלל) את הכרת ה׳ אצל עצמו ואצל אחרים, לכן לפני השבועה יאימו הדינים את הנשבע ואומרים לו: הוי יודע שכל העולם נזדעזעה בשעה שאמר הקב״ה ״לא תשא״, הלא הוא: דע כי השבועה איננה דבור בעלמא, יען מאז והלאה נהיו השמים והארץ ערבים בדבר ה׳, להיות שומרים את תפקידו וממלאים את דבר קדשו בהר סיני : ״כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא״, גם כליון חרוץ יבוא ויקוים בטח על הנשבע לשקר, אף התשובה שהיא תביא תמיד סליחה וכפרה גם היא לא תוכל לכפר על העבירה הזאת בשלימות, יען התקון של חלול השם ע״י הנשבע לשקר דורש כי דבר ה׳ יבוא ויגיע בענשו בפועל, למען דעת כל העם כי לא ינקה ה׳ את החוטא ההוא, רק בוא יבוא העונש בהתגלות יד ה׳ אשר תהיה שלוחה אליו ליסרו קשה, גם במנת גורלו החיצונה. הנשבע לשקר ע״פ שבועת הדינים לא יוכל להצטדק על שבועתו בשום אמתלא, יען כי נשבע הוא את השבועה הזאת לא על דעת הנשבע, רק על דעת הדינים המשביעים אותו.