מועד בלי אסור מלאכה. — בימים אשר המה בנוגע לשאר הדברים אמנם נועדים להאריך גם בהם את פעולות החיים הנהוגים ואת ערכם עליהם יקבלו ביחוד רק בגלל אזכרות הקרבנות במוסף, כי מלבד המושג הכללי של חיי האומה ע״י קרבן ״התמיד״, עוד ירוממו ויעלו ביותר את המושג הזה ביחוסו אל האלקים, הלא המה הימים אשר יצטינו רק על ידי העבודה המיוחדת להם : ראש חודש וחוה״מ.
לכן מתפללים בהם תפלת ״יעלה ויבוא״ בש״ע, במקום העבודה, הלא הוא, לקרב ביותר את חיי האומה אל ה׳. — בחול המועד סוכות, אשר כל יום הוא מיוחד בסדר קרבנותיו, עלינו לחדש בהם בכל יום ביחוד את ערך כל יום ביחס היותו אות ע״ד החזקת הגוף של האומה,1את זאת נראה ממספר הקרבנות השונים בכל יום מהחוהמ״ס ואף כי הטעם הנכון לזה בלתי ברור לי, אך אולי יוכל היות, כי ההבדל מן חוה״מ סכות לבין חוה״מ פסח הוא בזה, כי ימי חוהמ״ס שהמה יובילו ויקרבו אותנו אל חג ״שמיני עצרת״, שהוא חג ״החזקת רוח התורה״, לכן יש גם לימי החוהמ״ס ערכם המיוחד עליהם, להיוח כמו ימי הספירה (עדות פרק ט׳); אבל ימי חוהמ״פ, שהמה יובילו רק אל היום השביעי של פסח, יום השלמת הגאולה על הים סוף, וההתבוננות על דבר הגאולה, שהיא נשלמה אז, לא תתן לנו למוד מיוחד ונכבד כזה כמו ההתבוננות הנכבדה בדבר הלימוד והלקח — טוב, כי ״החזקת הגוף״ (סוכות) תבוא לידי שלימות רק ע״י ״החזקת הרוח״ (ש״ע)? (עדות פרק ג,). — בבאורנו על התורה (במדבר כ״ח י״ז) בארנו את הטעם מדוע מספר הקרבנות של המוסף בימי חוה״מ סוכות פוחת והולך, למען דעת מזה, כי במהלך העתים והזמנים ההתנגדות בין ישראל והאנושית הכללית תלך ותפחת ע״י ההתפתחות הכללית, אשר תביא עמו את הקץ של אחרית הימים, בעוד תעודת ישראל שהיא אמנם לא תשתנה לעולם, גם מצבו האיתן ביחס אל ה׳, תפעל על כלל האנושית באחרית הימים, להתאחד עם ישראל, לכבד את ה׳ אחד ולקרוא בשמו ולמלאות את רצונו בתבל ארצה, ואשר בזה הנהו גם ההבדל בין ימי חוהמ״ס לימי חוהמ״פ, בעוד הראשונים (חוהמ״ס) עולים במעלת ערכם במושג הרעיון הזה על האחרונים (חוהמ״פ), שהם יובילו אל היום שבו היה גם אבדן המצריים וטביעתם בים (שבעי של פסח) וזכר מפלת רשעים הן אמנם לא יפעל רושם כזה, כרושם רעיון הימים של חוהמ״ס הנזכר, שהמה יזכירונו את ההתאחדות הכללית, עת יתמו חטאים מן הארץ, וכולם יעבדו שכם אחד את ה׳, העולה תקפץ פיה והרשעה כענן תכלה, והאנשים יעשו כלם אגודה אחת לעשות רצון קונם. לכן יאמרו את ״ההלל״ כמו למעלה, אבל בר״ח וחוהמ״פ, אשר בימים ההם אין כל זכרון ממקרה נכבד ומיוחד בחיי העם, אשר קרה בהם, לכן ההלל הוא איננו עיקר החיוב בהם בעצם, ורק מפני המנהג קבעו אותו גם לאמר בימים ההם, אבל מדלגים אז את ״הלא לנו״ ״ואהבתי״, שהמה קולות של מן המצר ביחס המאורעות של האומה (תכ״ב, ת״ץ, תרס״ג, חרמ״ד תרפ״ג).